אני המדרדרת

מושפלת, על הריצפה, רכונה לאסלה, מקיאה ומקיאה ומקיאה.
זאת אשמתי, רק אשמתי.
משם לכיסא בסלון, בלי לזכור איך הגעתי לשם.
רואה את החברה הכי טובה שלי בוכה ובוכה ובוכה.
לא יכולתי לעשות כלום,
רק למלמל שאני מצטערת, שזאת אשמתי.
אמרנו שוט פתיחה, והצטרפו אליו עוד חמישה.
ואז כשלא הרגשנו, לקחנו אחד ועוד ואחד ועוד אחד.
אני יודעת איך זה עובד, מה זה "מנה".
אבל היא שכנעה אותי ואני אותה.
התמכרנו לתחושה החמימה בלב אז לקחנו עוד אחד.
סחרור קל הפך מהר מאוד לבכי תמרורים.
הייתי צריכה שמישהו יהיה שם בשבילי כשרציתי להיות שם בשבילה.
ושוב לא זוכרת איך, הגעתי לשירותים.
והיא צורחת ובוכה, עצוב לי בלב.
זאת אשמתי, רק אשמתי.
היא הסתירה את הבקבוק בארון
אבל אני לא מטומטמת,
בעצם כן,
לקחתי אותו משם ומזגתי ושתיתי.
חזרתי להקיא, אני בכלל לא זוכרת.
הטלפון שלי הוצף באנשים שדואגים לה,
אבל, מה איתי?
אני המדרדרת שלא סופרים אותה.
רציתי להיות שם בשבילה, כולם היו שם בשבילה.
אני נשארתי לבד,
גם בשבילה.