אני דכאונית

אני דכאונית,
קשה להודות בזה שכל יום אני חושבת על המוות.
אני מביטה במראה כל יום ואני רואה בן אדם יפה, תמים, חסר מודעות
ואני רוצה שהדמות ההיא תמות.
תימחק מעל פני האדמה.

אתמול בלילה אמרתי את זה פעם ראשונה,
הודיתי שבגלל כלום אני יכולה לקפוץ מהחלון או לרוץ לכביש ברמזור ירוק.
והדמעות לא הפסיקו לרדת,
ואמרו לי בפעם הראשונה לשקול תרופות.

אני לא אוהבת את המילה הזאת, תרופות.
זה אומר שהבעיה אמיתית ולא רק בראש שלי,
זה אומר שמשהו לא בסדר בי.
זה אומר שהרגשות האלה הן לא אמיתיות ואפשר למחוק אותן כל כך בקלות,
לחשוב על זה זה כל כך קשה.
קשה עד כדי בכי ודמעות.
עד שאני נחנקת מחוסר אוויר ושיהוקים,
אלו דמעות כל כך אמיתיות על משהו כל כך קטן בתוך הראש שלי שלא מרגיש אמיתי…

אני דכאונית, אבל הדמעות האלה לא באות בקלות מספיק שיראו את זה.
אני דכאונית, אבל אני מחייכת כל יום בעבודה.
אני דכאונית, אבל אי אפשר לדעת את זה.
אני דכאונית, אבל המסכה שאני לובשת מסתירה את זה כל כך יפה שהיא כבר נהייתה אני.