אני אכתוב את זה חד משמעי.

אחי אני אכתוב את זה במגילה אבל זה יהיה חד משמעי.
אני מאז מה שקרה עם המשטרה ניתן להגיד בטראומה קשה….זה היה שיא השפל בחיי,יותר מהסטוצים מהמציצות והבן 50, ממבחנים,בית ספר ועוד בולשיט אחר של גיל התבגרות.
לדעת ולשבת שחוקרים אותך תחת אזהרה שאתה מאושם במשהו שאתה חף מפשע..שאתה ליד התא מעצר ועוד שנייה מכניסים אותך לשמה.לדעת שחייך הלכו ברגע שהעתיד שלך נחרט.שלוקחים ממך את הטביעות אצבעות שאומרים לך תעמוד ותסכל על המצלמה ומצלמה עושה פלאש ועכשיו גם פרופיל כמו עבריין ממושמע,זה כן ….ובמיוחד הדברים שאמא שלי אמרה לפני שהיא ניסתה לעצור אותי על כלום..שהיא חיטטה לי במגירות ושהיא קראתה את כל הדיכאון שלי שהיא אמרה שזה נכון שאנשים אומרים שאני מגעיל ושאני חרא,וכאשר הגעתי מול השוטרים שרק צעקו עליי שאני הרבצתי לה,מה שלא קרה.היא צעקה הוא במדא שיעשה אינפוזיה לעצמו אני מכירה תבן שלי 16 שנה הוא עושה מנפולציות כל הזמן.הדברים האלה מעדדים לי עד היום בראש..וכן היא כלום היא לא אמא שלי באמת והכל שקרים והיא לא גדילה אותי 16 שנה! היא לא חיה איתי,וזה ששוטרים האמינו לשיכורה הכניס אותי יותר להלם באיזה קטע.
אז כן עד היום זה מעדעד…וגם אתמול במשמרת במדא שנכנסתי לכירוגי נזכרתי כיצד יום אחד היא נפלה והיה חשד לשבר צווארי..ואני פניתי אותה עם נהג אמבולנס עוד שלא ידעתי כלום והייתי רק בקורס,וישבתי שמה עד 5 בלילה ומתי שהיא צעקה ואבטחה הפיעה אותה מן הכירוגי,ואני חכיתי שמה בחוץ מתחנן שלא יתקשרו למשטרה איפה שהברזלים שמעלים עליהם את המטופלים זה חרב והיכה בי מחדש.איך בן אדם כזה סיפר כל כך הרבה שקר עליי,טינף את שמי במדא,טינף את חיי.
ושהלכתי לבקר את אחות של סבתא שלי בכירוגיה א היא אמרה איך גדלתי ושאלה אם אני מסיים משמרת ואיך היא גאה..ושהיא רוצה שאיהיה רופא כך רמזה למרות שאמרתי לה שאיהיה פסיכולוג.וששאלה על הילדים ועל אמא לא יכולתי להגיד תאמת הכה אכזרית ושקרתי שהכל טוב…כי לא יכולתי לשבור לה את הלב שהיא ישובת שמה שוכבת על הצד סובלת מכאבים,ומחוברת לחמצן.
אז כן אותו תהליך גם סבתא שלי עוברת..
ועכשיו ההורים שלי עוברים דירה,ואחים שלי לא היו קרובים אלינו יותר ועד כמה שהלב נשבר על יום מחדש לדעת מה יקרה איתם ואם לא ימותו בדרך ויברחו מהבית.
אז כן אני לגמרי חי באטמוספרה של דיכאון של הישרדות בשגרה…אני גם תינוק שבועט בחרם של אמו שמנסה לצאת החוצה שמנסה להיות נורמלי שמנסה ללמוד…נאבק באטמוספרות הדיכאוניות האלה.
ולכן בעוד היותי חי באטמוספרה דיכאונית בועט ובועט זה קשה.וכל מכשול שאתה שם יותר קשה.ורק משמה נובעים העצבים וכמה שאני מנסה להשמיט צדק..אני נחסם בכל מקום ברווחה, במשטרה.
זה כואב לדעת שהקרובים שלך גוססים איתך…ושהחיים בחיים לא יחזרו להיות כמו שהיו פעם.