אני? אין בימי ראשון.

לפעמים מספיק לי להיות האדם הפשוט,
שמסתפק בחיוך בבוקר, תודה רבה לנהג.. בישיבה במשך היום בקופה, בהעברת מוצרים; משחת נעליים, קופסת שימורים ומגבונים לתינוק. לא יותר מזה, רק דיבור תמים עם ילד, הקשבה לסיפור חיים של הזקנה מצרפת…
לכן אני מודה כל כך על העבודה ביום ראשון, אבל גם מקללת אותה…
כי אתם מבינים… לפני ה'לפעמים' הזה יש שבר גדול, או יותר נכון הלפעמים מגיע בגללו,
לילה של שנאה עצמית. ייאוש. חרטה. עצב גדול. מאוד.
ואז אין אותי. אין אביה. חלל עמוק.
ויש אותכם. ויש את הילד. והזקנה. והדעה העצמית שלי לא משנה… אני לא משנה… אין טעם.
ואני תוהה למה זה קורה… אולי אני מפנה את כל תשומת ליבי אליכם כי את עצמי אי אפשר לתקן? או שהעצב גדול מידיי מכדי שאוכל לרפא?
אני בכלל רוצה לרפא אותו?
אני לא יודעת…
אבל אתם מסיבים לי נחת ורוגע מסוים.
ומה עם שאיפות מטרות? רצונות? הם בוודאי יתחדשו במהלך השבוע… כשארגיש שאני מסוגלת שוב ושוב אפול. שוב.
ושוב יום ראשון.
בבקשה רק שהנסיעה לא תהיה עם הנהג שאני לא כל כך מחבבת.
שוב מגבונים. דור מפונק. אני מפונקת.
אני?
אין בכלל אני בימי ראשון.
רק תהום.