אני או לא?

כשאני כועסת אני משתדלת לחייך.
למה?
אני לא יודעת. אבל זה עוזר.
עברתי שינוי.
עכשיו אני כועסת יותר- מחייכת יותר.
כשאני מחייכת לעצמי במראה,
אני בקושי מזהה את ההשתקפות.
אני מרימה את הגבות-
גם היא.
אני מרימה את היד-
גם היא.
אני מפסיקה לחייך-
החיוך שלה לא נעלם.
למה היא ממשיכה לחייך?
"היי, למה את כל הזמן מחייכת?"
שאלתי ולא זכיתי לתשובה.
"היי! תעני לי!"
אין תגובה.
"את מתכוונת לענות..?
לפחות סיבה אחת שיש לך לחייך…"
עיניה לא ניתקו מעיני,
חסרות הבעה. כמו של בובה.
אלה העיניים שלי?
"את- אני?"
שאלתי בציפיה לקבל תשובה,
עדיין כלום.
אני תמיד נראית ככה כשאני מחייכת?
חיוך כל כך מזויף…
נראה שזה אפילו קשה לי.
אני סובלת.
למה אני מחייכת?
בשביל להסתיר את הכעס?
למה להסתיר את הכעס?
למה?

נזכרתי…
כשאנשים רואים בי בן אדם אחר,
אני מתחילה להאמין שהוא קיים.
תהיה את.

אבל…
למה אני כועסת?
על מי?..
על היקום!
למה אני צריכה לסבול?!
מה אני עשיתי שזה מגיע לי?
פשעתי? חטאתי?
אני בן אדם כל כך רע?
למה מגיע לי העונש הזה…
לא להיות אני.