אני או אני האמיתית?
יושבת בכיתה ומנסה להקשיב לשיעור, המורה להסטוריה מספר על מלחמה כשאני בשיא הכנות איבדתי את הריכוז כבר מזמן.
כמו כל תלמידה משועממת עברתי לשלב שבו אני בוחנת את הסובבים אותי.
הילדה שלוחצת על פקק העט שוב ושוב משגעת כמה ילדים עם הרעש. הילד שאוכל ועם זאת נשאר כל כך מרוכז בדברי המורה, ילד שמתנדנד עם כסאהו על הקיר בתקווה לא ליפול ועם זאת ממשיך, החברה הכי טובה שמציירת על השולחן.. כל אחד בענייניו, כל אחד בשלו. זה כל כך מצחיק, אני כל כך קרובה לאנשים פיזית ועם זאת אין להם מושג מה עובר בחיי, אין להם מושג מה מתרוצץ בראשי. הם כבר לא ידעו על האחד עליו אני חושבת, על רגשות האשם אל האנשים בהם פגעתי. הם כבר לא ידעו מי אני. מה אני חושבת.
עד כמה זה רע לשבת בחדר, להיות משועבדת למערכת, להיות דבוקה ל40 תלמידים בכיתה ולהרגיש שהם לא יודעים עלייך דבר. דבר מלבד מה שאת בוחרת להראות. אז חברים אהובים שלי שטוענים כי ״הם מכירים אותי״, יש לי וידוי קטן, אתם מכירים מישהי, מישהי מצחיקה, חברותית, נחמדה, אתם מכירים את מה שאני משדרת אך לעולם לא תדעו מי אני.
אתם לעולם לא תראו את הצד בי שמתאכזב מאנשים, את הצד ששונא את האינסטרגרם והסנאפצאט, ובגדול את כל מה שהדור שלנו מייצג. אתם לא תראו אותי קוראת ספר, כותבת שירים, אתם לא תראו אותי נוסעת למוזאונים בשבת. אתם לא תראו אותי. לא תדעו מי אני. בגלל שאם הייתם יודעים, כנראה שלא היינו ״חברים״.
אני מקווה שיום יבוא והדור שלנו יתבגר, יצא מהמסך ויתחיל לחיות, כי תסלחו לי, החיים לא נמדדים לפי משך הזמן שאנו מבלים במסכים.
הצלצול המבשר על סוף השיעור קוטע את מחשבותיי, אני מארגנת את תיקי במהירות ושומעת עוד ״חברה״ אשר קוראת לי לחכות לה, אך לא נלך, לא לפני שהיא תשלח תמונה המבשרת על סוף היום.
תגובות (3)
קטע יפה… קל להתחבר
'…דבוקה לארבעים תלמידים…' (כדאי לכתוב את המספר במילים כי זה יותר זורם בקריאה).
בקשר לתוכן, לא כל אחד מקבל את כל האספקטים השונים שלך.
זה טעות לחשוב ש'חבר' זה מי שמקבל את הכל.
כל אחד מקבל אספקט מסוים שמתאים.
אני בטוח שיש אספקטים שאת לא מציגה לחברים שלך
נחמד. הייתי מקטלג במוסר השכל.
אני מבינה אותך לגמרה גם אני מרגישה ככה. מקווה שזה ישתנה.