אני אוויר בשבילם

לפעמים אפילו חיוכים לא עוזרים.
לפעמים גם השקט לא מצליח לרפא דבר.
לפעמים גם כשהזמן נעצר זה לא מספיק.
ותמיד אני נשארת אני.
ניסיתי לקחת נשימות עמוקות,
לדבר עם פסיכולוגים ולהירגע.
אבל כלום לא עוזר. אני כאילו מדברת לתקרה.
אף אחד לא באמת שומע, לא טורח להקשיב.
הרחוב הומה אדם, אנשים אלי רצים.
אני נגשת לחבקם, אבל הם פשוט לא רואים.
עוברים דרכי, חודרים לתוכי למשך כמה שניות.
ואני שוב נזכרת שאני רוח, שאין בכוחי להיראות.
שיש בי משהו פגום, שאני לא כמו כולם.
לא שמים אלי לב, לא כפי שאני רוצה, מה שהיה כבר לא יהיה לעולם.
אנשים פשוט הולכים דרכי או לצידי, כאילו כלום לא קרה.
אני נמצאת, אבל לא בשבילם.
כי הם לא רואים אותי כפי שאני.
הם רואים אותי כאוויר, כסתם.
והם לא מבינים שיש לידם מישהי, מישהי עם לב.
מישהי עם גוף, מישהי עם חיים.
שפשוט אבדו לה מזמן.