אני אוהבת אותם

הלב שלי מתכווץ בכאב בכל פעם שאני נזכרת בימים בהם גרמתי להם סבל. הקשתי על חייהם, תמיד התווכחתי ולא הקשבתי לדבריהם, מתכחשת לקול הקטן שבתוכי שידע ואמר שהם צודקים. ראיתי את עצמי כמורדת אמיצה, שלמעשה כל מה שעשיתי היה לפגוע באלו שאוהבים אותי מכל. אז רציתי להגיד סליחה על כל הפעמים בהם פגעתי. אתם כבר יודעים כמה אני מתחרטת על זה, וכמה אני מתקשה ונאבקת בעצמי שלא לצורך. אין בעולם הזה אנשים אחרים שמבינים ואוהבים אותי כמו ההורים שלי. רציתי להראות שאני כן שמה לב למאמצים שלהם. איך שאבא שלי תמיד יביא את כל מה שיש לו בצלחת אם רק אבקש, ואיך שאמא שלי תארוז בקפידה תיק בשבילי ובשביל אחי, ותוודא שהנסיעה שלנו ברכבת תעבור ללא בעיות. אני רואה כמה אבא שלי מתאמץ בשביל שיהיה לי טוב, אפילו שאני יודעת שהוא היה מעדיף פשוט להרגע ולא לעשות כלום – הוא ממשיך, פעם אחר פעם, להשקיע רק בשבילי. בשביל הנוחות שלי ובשביל העתיד שלי. ואני יודעת שאני צריכה להקשיב יותר לאמא שלי כשהיא מסבירה לי על איך להתמודד עם החרדה והביישנות והשנאה העצמית, דברים שלהם אני נותנת לעוף ולרחף מסביבי בעודי שוקעת אל תוך המדיה. אני יודעת שאני צריכה לצאת איתם מהבית יותר ולנסות דברים חדשים, ולדבר למוכרת אפילו אם זה יגרום לי לבכות אחר כך. וגם אח שלי, ילד חכם, יצירתי, מצחיק וטוב לב. אם כמה שאצחק ואכחיש את הנושא בזלזול, אני אוהבת גם אותו, מכל לבי. שהיינו קטנים, הייתי מתאכזרת אליו. אני אפילו לא יודעת למה, אולי כי היה לי משעמם. אבל הוא כל כך מקסים, עם עולם פנימי רחב, ויש לנו בדיחות שרק אנחנו מבינים, והרבה זכרונות קטנים שביחד מתחברים. גם הוא ביישן, מופנם, וגם אותו לא מבינים. אבל האנשים שכן מצליחים לחדור מבעד לקליפה, מגלים כמה טוב לב וחוש הומור טמון בו. אני אוהבת את המשפחה שלי יותר מכל, ולא הייתי מחליפה אותם בכל מחיר שבעולם.