אנחנו

לפעמים, אנחנו נוטות להיכנס לסרטים.
אנחנו מתחילות לראות מישהו שנראה טוב, ומקוות בכל ליבינו שהוא ישים לב אלינו יום אחד.
אך אנחנו מודעות בכל ליבינו שהדבר הזה לעולם לא יקרה, לא משנה עד כמה ננסה לשכנע
את עצמינו. שאנחנו מושלמות, שאנחנו טובות שלא חסר לנו שום דבר.
ואז אנחנו מסתכלות ורואות מי הם החברים של אותו הבחור, ומבינות שאנחנו מתחת לרמה שלהן.
ואז מתחילות לרדת מכל השיכנועים העצמאיים האלה ומבינות שבאמת אין לנו סיכוי.
ולא רק זה, אנחנו גם מבינות שאין לנו סיכוי בכלל עם כל מישהו אחר בליגה הזה.
ובסופו של דבר, זה סתם קראש הזוי שבזבז שלושה ימים חופשיים מחיינו, שבו רק צפינו
ובהינו בתמונות שלו, רק כי הוא נראה טוב למדיי.
מבלי להכיר אותו..
לאחר מכן, אנחנו רואות כל מיני כתבות של בר פאלי בבגד ים של רנואר, ומתבאסות לגמרי
שאנחנו נראות תת רמה לידה. ושיכולנו להראות בבגד הים הזה הוא האחר, אם הפצעי בגרות האלה לא היו
תוקפים אותנו, ואת גבינו המעורר בחילה.

ולאט לאט, אנחנו מתחילות להפנים ולהסיק מזה שהחיים הם לא סרט.
ומה שאנו רואות בסרטים, לעולם לא יגע בנו…
בסרטים, לא משנה מה. הסוף בהם תמיד שקט וטוב, בחיים עצמם לעולם לא נזכה לשקט.
ואם יבוא משהו טוב אלינו, הוא לעולם לא יהיה נצחי כמו בסרטים.
'אנחנו' לעולם לא נהיה השלגייה היפיפיה, או סינדרלה המושלמת.
'אנחנו' לעולם לא נהיה הברווזון המכוער שהופך לברבור בעל כנפיים ארוכות.
'אנחנו' נשאר אנחנו, לא משנה מה, כמה ואיך ננסה להדמות למישהו אחר.
(או לפחות למישהי)
אנחנו הנערות הנואשות שלעולם לא ישתנו. שבוכות על דברים שטחיים.
שמתלוננות על חייהן המשעממים ושלא עושות עם עצמם משהו, כי העצלנות
והפחד מונע זאת מהן.
'אנחנו' הן בעצם 'אני', אבל משום מה, אני מרגישה כוח מסויים שאני משתמשת בגוף הזה,
כי אז אני כבר לא מרגישה לבד.