אנחנו צריכות לדבר בלעדייך

"אנחנו צריכות לדבר בלעדייך"
אני לא מאמינה שהיא אמרה לי את זה! שהן אמרו לי את זה! הן החברות שלי, חשבתי אנחנו לא מסתירות כלום אחת מהשנייה. חשבתי שהן לא מסתירות ממני דברים.
אני חוזרת לכיתה, מתיישבת משועממת, מחזיקה בידי עיפרון ומקשקשת על דף שהשארתי פתוח. אני מנסה שלא לחשוב עליהן, חשבתי שאנחנו חברות, והן מתעלמות ממני, הולכות בלעדיי בהפסקות, מדברות בלעדיי, וגם כשאני באה איתן הן מנסות להתנער ממני. כאילו אני נטפלת אליהן.
אני לא מבינה מה השתנה, למה היחס שלהן אליי משתנה? למה הן הולכות ומתרחקות ממני עם כל יום שעובר? אני מביטה ומבינה שהדף הזה היה פעם דף עם חומר לימוד שהמורה חלקה, אני הופכת אותו ונותנת לעיפרון לרוץ על הצד הנקי של הדף.
אני סוקרת את הכיתה, נזכרת במעבר לכאן, בימים הראשונים. הגעתי לכאן לבד, וכמעט מיד התחברתי איתן, נהיינו ממש קרובות בכמה חודשים ספורים, ועכשיו, הרבה יותר מהר משהידידות הזאת התחילה היא נגמרת, והעניין הוא שאני לא מבינה. אני לא מבינה למה היא נגמרת? מה אני עושה שונה?
הדבר היחיד שהשתנה הוא שמאז היום ההוא, אני עברתי לתיוגים של 'חכמה' 'חנונית' ו'תולעת ספרים', כשהן תוייגו תחת תיוגים אחרים. אפילו הספקתי כבר להתחרות בתחרויות עירוניות שונות ולקטוף פרסים, הן נראו שמחות בשבילי אז, ולא עבר מאז הרבה זמן.
נשמע המנון הבית ספר, צלצול, אני מרימה מבט אל המורה שנכנסה והן אחריה, בלי להסתכל עליי. אני מעבירה מבט למורה, שמתחילה ללמד.
הזיכרון של חמש הדקות הללו מבזיק במוחי, אני יושבת עכשיו במיטה מאושרת. אני מסתכלת מסביבי, המתנות פזורות בחדר, אני עוד לא יודע איפה לשים אותן. אני לא יכולה שלא לחייך, שלא לרצות להתנצל בפניהן, על שחשבתי עליהן ככה. היום בררתי תוצאות של תחרות שנגשתי אליה, ואפשר לומר שנפסלתי, אני חזרתי הביתה עם אבא, קצת מדוכאת. כשנכנסתי לבית הייתי מבולבלת, מופתעת. קודם כל מזה שזכרו, דבר שני שבאו כל כך הרבה בנות. כן, הן ארגנו לי מסיבת הפתעה ליומולדת. הן ארגנו לי מסיבה, וטוב, זאת הייתה הסיבה להתנהגות שלהם, להתרחקות, לניתוק. אני מחייכת לעצמי, חושבת על כל הפעמים בערב הזה שאמרתי תודה והתכוונתי לזה. חושבת על כך שהן לא שונאות אותי, שהכל בסדר.
למעשה הכל יותר מבסדר, הכל מושלם, לבנתיים.