אנחנו גוססים. תתעוררו.

אנחנו גוססים.
אחלה דרך להתחיל קטע כתיבה לא?
לאלו שמבולבלים, מיד אסביר הכל.
אנחנו נוטים לשכוח את זה, אבל אנחנו לא בני אלמוות.
זה בטח נראה לכם מגוחך כרגע וברור שאתם מודעים למוות, אבל כמה אנשים באמת חיים לפי העובדה שכולנו נמות בסוף?
שמעבר לזה שאנחנו לא בני אלמוות, אנחנו גוססים, בכל שנייה שעוברת ? שחלקנו אפילו יותר מאחרים.
כמה אנשים באמת עושים היום את מה שהם רוצים לעשות, מבלי לדחות, מבלי לתרץ? מעטים מאוד האנשים, ואני כל כך מקנאה בהם.
חלק מאיתנו עברו חוויות שהיו מאוד קרובות למוות, אני יודעת שעברתי כמה כאלו וכנראה שאעבור עוד (החיים בתור אלרגית ברמה כל כך קיצונית לכל כך הרבה דברים) ובכל זאת, גם זה לא שינה יותר מידי אצלי, וזה כל כך מעצבן אותי.
אני אומרת לעצמי כל יום שהיום הזה לעולם לא יחזור ולמרות שאני צעירה שום דבר לא מובטח ובכל זאת אני לא ממצה את החיים שלי עד הסוף.
אני יודעת שזה לא פשוט, שמעבר לרצון יש גם נסיבות חיים, אבל אני גם יודעת שאנשים חיים בשאננות יתר ולא מעריכים את מה שיש להם בחיים, במיוחד את העובדה שגם הדברים שלהם, ובמיוחד האנשים שבהם, יכולים לעלם בין רגע.
הגעתי למסקנה, יותר נכון החלטה, שנמאס לי.
אני באמת צעירה, ויש לי עוד המון דברים להספיק, אבל אף אחד לא אמר כמה זמן יהיה לי כאן, אז מעכשיו הכל יהיה אחרת.
אני לא יודעת מה בפועל יהיה כי כמו שציינתי החיים תלויים גם בנסיבות וכרגע הנסיבות אצלי בכלל לא ברורות, אבל אני יודעת שאני אעשה הכל כדי למצות כל רגע כמה שאפשר, ולמצוא אפילו את הסיבות הכי פשוטות שיש בשביל לחייך.