אנה מפוטרת

היא נכנסה דרך דלת המשרד, ידיה הקטנות והעדינות עמוסות בטפסים, על גופה הצנום מונחת שמלה לבנה ועל פניה מרוח חיוך מנצח
"הבנתי שאת צריכה אותי שוב" היא אמרה בקול מתנשא והניחה את הטפסים על שולחני המבולגן
"הבנת לא נכון" דחפתי את הטפסים שלה ממני, חלקם נפלו לרצפה
"אבל תסתכלי על עצמך! הידיים, הרגליים, הבטן..אוי! את צריכה אותי, יקירה." אני שונאת את המבט המזועזע הצבוע שלה.
לשנייה איבדתי את זה
לשנייה הקשבתי לה ושקלתי את האופציה לתת לה להשתלט עליי שוב
אבל אז נזכרתי בתקופות האפלות שהיא הובילה אותי אליהן, בבעיות שצצו בגללה, במלחמות שנאלצתי להילחם בגללה
אז קמתי והנחתי את ידי על השולחן באגרסיביות
"לא! אני לא אתן לך לחזור. אני לא מוכנה להתייחס לגוף שלי כאויב יותר, אני לא מוכנה להתעלל בו בשביל ההנאה האישית שלך או של אף אחד אחר. אני מרוצה ככה. עכשיו, " הצבעתי על הדלת "תסתלקי מפה."
היא הנהנה, אך מבטה נשאר מתנשא
"אוקיי, אני מבינה. אבל פעם הבאה שלא תצליחי להיכנס לשמלה, אני עדיין אבוא לעזור לך. כי זה מה שחברות אמיתיות עושות. ואני, "
היא נעמדה מולי וקירבה את פניה אל פני הרועדות
"אני חברה לכל החיים".