אמת, לאן נעלמת?

אומרים שלהסתכל על העבר זאת טעות. אומרים שצריך להמשיך הלאה ולא להיזכר כל הזמן במה שקרה, אלא רק ללמוד מטעויות ולהתקדם בחיים. ואני באמת משתדלת לעשות את זה. אבל לפעמים, כשאני נזכרת בעבר שלי, בכל הדברים שקרו לי, אני מנידה את הראש שלי ופשוט כועסת על עצמי על זה שהייתי כלכך טיפשה ונתתי להם לקרות.
עכשיו נזכרתי במקרה הזה איתך.
את הגעת בכיתה ח', עשית רושם די גרוע, אבל מי אני שאשפוט אותך? נתתי לך צ'אנס לשנות אותו ובאמת שיניתי את הדעה שלי לגביך ואפילו נהיינו חברות טובות. אבל לא הכי.
בכיתה ח' הייתה לך חברה אחת ממש טובה שעזבה בסוף שנה, מה שאומר שבכיתה ט' התקרבנו ונהיינו חברות ממש טובות. סיפרנו הכל אחת לשניה.
היית מספרת לי הרבה דברים שחלקם בכלל לא היו נראים לי הגיונים אבל רציתי להאמין לך ולשמוח איתך. עד שגיליתי שבעצם שיקרת בלי סיבה. אני זוכרת איך עשית את עצמך מדברת בפלאפון כאילו עם חבר שלך כשבעצם לא דיברת עם אף אחד. וכשהייתי שואלת אותך מי זה חבר שלך, את פשוט היית ממציאה שם בלי לפרט יותר מדי. הבנתי שיש לי עסק עם שקרנית.
זה המשיך בזה שלא הגעת הרבה זמן לבית ספר מסיבות בריאותיות ואפילו תעודה לא קיבלת, כי לא היה על מה. ואז, את אמרת שהתקבלת לבית ספר אומניות מעולה כשחברה אחרת שלנו לא התקבלה. וכששאלתי אותך מה עשית כדי להתקבל, אמרת שהראית את התעודות שלך. ושוב הבנתי שאת משקרת. ככה היית משקרת לי יום יום. כמו שאמרת שהתקבלת לבית ספר וינגייט. וכששאלתי אותך מה זה סתם כדי לבחון אותך, אמרת שזו מדינה.
לפחות אם את משקרת, תחשבי על שקר הגיוני.
בכל מקרה, את השקרים האלה עוד יכולתי לספוג. אבל מה שקרה אחרי זה, זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
כמו שאת יודעת, האהבה שלי בחיים זה חתולים.
כשהחתולה שלי המליטה, ממש שמחתי והתקשרתי לחברות שלי כולל אלייך כדי לספר את הבשורה המשמחת. כולכן שמחתן ובעיקר את. את באת וראית אותם. התלהבת בעיקר מהגור הלבן.
התחלת להגיד לי שאת רוצה אותו וביקשת לקחת אותו. ואני סך הכל ניסיתי להוריד אותך מהנושא. אחרי הכל הם עוד חייבים את אמא שלהם. הם לא יכולים לשרוד בלעדיה. ניסיתי להסביר לך את זה ובסופו של דבר התייאשת והלכת הביתה.
חוץ מזה שלא סמכתי עלייך. את ילדה שקרנית וחסרת אחריות ברמות, איך תוכלי לטפל בחתול קטן וחסר אונים שכזה?
לחתולה שלי נולדו שלושה גורים אם את זוכרת.
והנה, אחרי שבועיים בערך, המשפחה שלי ואני שמנו לב ששניים מהגורים נעלמו. ישר נדלקה לי נורה אדומה.
ישירות התקשרתי אלייך ושאלתי אותך אם את לקחת אותם. את טענת שלא ואמרת שכנראה הם ברחו. הייתי בספק וחשדתי בך, אבל את דאגת להוריד את החשד.
היינו נפגשות כל יום, כל יום! כל בוקר היית עוברת דרך הבית שלי והיינו הולכות יחד לבית ספר. כל יום…
ואז, יום אחד, ההורים שלי קראו לי לחדר. הם אמרו לי שהשכנה שלנו ראתה אותך. ראתה מישהי בלונדינית לוקחת שניים מהגורים ונכנסת לאוטו. ידעתי בוודאות שמדובר בך. איזו עוד מישהי בלונדינית תבוא ותיכנס לה לגינה ותגנוב שני גורים?
הייתי בהלם. זה שבר אותי. אני זוכרת את עצמי בוכה ימים שלמים.
בוכה מזה שהרסת את החיים של הגורים האלה, בוכה מזה ששברת את האמון שלך, בוכה מזה שככה שיקרת לי כל הזמן הזה ואפילו לא שמתי לב לזה. אני זוכרת שהייתי בדיכאון. הרגשתי כאילו תקעת בי סכין וסובבת אותה הרבה פעמים.
ובטח מי שמסתכל מהצד לא יכול לדמיין את ההרגשה שלי באותו הרגע, אבל זה ריסק אותי.
שנאתי אותך, איחלתי לך דברים רעים, לא יכולתי להסתכל עלייך בכלל… איך העזת לעשות דבר כזה? ועוד לחברה הכי טובה שלך?
החברות שלי אמרו לי להמשיך הלאה. לא לחשוב על זה. אבל הן לא מבינות, זה לא כל כך פשוט כמו שהן חושבות. לקח לי זמן רב עד שהתגברתי על זה. עד שהפסקתי לחשוב על זה ולשנוא את עצמי.
עד היום לא החזרת לי את אחד מהחתולים. חתול אחד עדיין אצלך.
אבל כבר אין טעם אפילו לנסות ולהביא אותו.
אני זוכרת שנתקלתי בך ברחוב ואת קיללת אותי. קללות רדודות. אמרת שאני יכולה לחלום לראות את החתול שלי.
עוד יותר שנאתי אותך. נגעת בפצע שעוד לא נסגר. הותרת בי צלקת.
והיום, כל פעם שאני נזכרת בזה אני פשוט כועסת על עצמי. בעיקר על איך נתתי לך לעשות דבר כזה.
המתנות שנתת לי, המכתבים שכתבת לי וכל הזכרונות, עדיין אצלי. אני מסתכלת בהם ורוצה לזרוק אותם. אני רוצה להיפרד מהרוע הזה, הגועל הזה, העול הזה!
אבל סך הכל, כשאני מסתכלת על זה לעומק, אני יודעת שאת מסכנה. אני יודעת שלא טוב לך.
אמא שלי ראתה אותך לפני כמה ימים. היא אמרה שנראית לה עצובה.
אני סך הכל חושבת, למה את עושה את זה לעצמך?
התובנות האלה מונעות ממני לזרוק את אותם הדברים ששייכים לך.
אבל שתדעי, אני בספק אם אי פעם אני אסלח לך על זה.