אמרת והלכת

אמרת שאת משתנה, לא?
אמרת שאת מפסיקה להתנהג אליי כמו אל פח אשפה, שקית זבל, שק איגרוף מרופט.
אמרת שהתנהגת אליי כמו כלבה, וממש לא הגיע לי, כמו שלא מגיע לאף אחד אחר.
אבל אמרת שאני לוקחת ללב, שאני מנסה להיות המסכנה, הנפגעת, הקורבן.
אמרת שתשתני, תשתפרי, תתעלי מעל עצמך, ותסתכלי על עצמך עכשיו.
אמרת והלכת.
הבטחת שהמצב לא יהיה כמו שהוא עכשיו יותר ושזו הפעם האחרונה, ולמחרת התנהגת גרוע יותר. פצעת אותי בעמקיי נשמתי, ואני לא חושבת שאני אוכל לסלוח לך על זה איי פעם.
את לא אותה הילדה שהכרתי ממש לפני כמה שנים, את ההפך הגמור. את עושה את מה שלא נכון לעשות, את מה שאסור לעשות. את תוקעת סכינים בגב בלי רגשות חרטה, בלי רגשות אשם. לא אכפת לך מהסובבים אותך, בעצם כן, אבל רק מחלק מהם.
אני כלום בשבילך, אני אוויר, לך ולעוד רבים שחושבים כמוך, אבל לא מודים שהם עשו משהו לא בסדר, לעומתך. אמרת והודית, אבל לא הבנת את מעשיך.
את אחת מהסיבות שהתייאשתי. התייאשתי מחברים, מבילויים, מיציאות, משיחות עמוקות, מהחיים.
הייתי הבן אדם הכי נחמד שיכולתי להיות, אבל מעכשיו זה נגמר. אני לא ילדה נחמדה יותר, ואני חוששת שתצטרכי להתמודד עם זה, יחד עם כל השאר. מקווה שתצליחי