אמיר הלוך ושוב

"כשלא סיפרת לי שקשה לך, זה עשה אותי קשה לעצמי, כי לא ידעתי איך לעזור. כעסתי עלייך ועל איך שאתה כועס על עצמך בלי להגיד דבר, הלכת לאיבוד בחולות זרים של נפש מותשת משנים של מכות יבשות, וכאלה שבהן בכית, אבל רק לבדך."

אמיר גדל עם כעס בחזה, כעס שלא היה יכול להסביר, כשניסה התמלא בשתיקה צורמת והחדר נהיה קר ואפלולי, הרגשתי את זה דוקר לי בעיניים ועם הזמן כבר סירבתי להסתכל, על הכעס ועל אמיר. היינו חברים מאז הפצעים על הפנים והגמגום שנפלט ליד בחורה יפה, היינו קרובים גם כשהמציאות הרחיקה אותנו, גם שהזמן חלף מעלינו ומצדדינו, אבל אמיר עשה רושם כשל דוהה מזמן רלוונטי אל תוך החלל הפנימי שלו, שאותו לא ראיתי מעולם, אולי כי פחדתי ואולי כי נאלמתי מעיסוק במופשט כה חומרי.

כשהייתי עם עצמי בין מחשבה למחשבה תמיד ניסיתי לתאר איך הכעס נראה ומה הרצונות שלו ממך, דמיינתי אותו אדום ורצוף צלקות, דמיינתי אותו מוכר לי ממך, אבל חם ומכאיב, ומסמא את הגוף בתחושת פגיעות שאין לאן לברוח ממנה, היא בתוכך ואתה נושא אותה לכל מקום, בכל מקום.

היינו שנינו באותה הנקודה, אחרי השחרור מהצבא, נתנו לשיער לצמוח פרא ולכל הפנימי להתפרץ החוצה, אני שרדתי את זה ואתה לא. עדיין אני זוכר את התוגה שלך לשמחה ולאושר, וכמה שלא ניסית תמיד נוכחת לדעת שהחיוך שלך חלול כמו קונכייה, ואפשר לשמוע את הדי הצחוק שלך, אבל אתה לא שם, גם אם תעצום את העיניים.

הכעס השתלט עליך חבר, ואני כמו תמיד אגיד שאני מצטער, שנתתי לו לקחת אותך מהעולם, מכולם וממני, מצטער שלא הייתי לצדך בקרב שלך, כי זה כעס שאין לו מזור, ואין אפשרות לתקן, אי אפשר היה לעצור אותך כשאתה מתעצבן, היה נוטף טירוף טהור מההילה שלך בלילות החמים, כשחיברת את האגרוף שלך באובססיביות לפרצופים, הייתי מושך אותך מקרבות עם אחרים, ושחכתי שאתה בעצם נלחם בעצמך, כי אם אף פעם לא הייתי שם, אז איך אני יכול בכלל להציל אותך.

הלכת לדבר עם הכעסים שלך בארץ רחוקה, והתנתקת כי חשבת שאולי זה אנחנו שכובלים אותך לעצמך, ראית בנו מסכה, שעוטפת אותך בעבר שלך וכובלת אותך אל אותו ילד חסר מנוחה, שמסתובב עם שד שני סנטימטר מתחת ללב.
חשבת שהזמן שלך שאול, אז ממילא לא ייחסת לו חשיבות ורצת איתו עד הקצה, שלך.

יש לי כינורות וגיטרה מייללת באוזניים כשאני חושב עלייך, אהבתי אותך והלכת כי הכעס הזה שיגע אותך עד שלא נשמת יותר. רצת ממנו ולא יכולת להתנער מהאמת שלא חיים לנצח, ואולי נכנעת בסוף, ונתת לכעס לנצח.

בסוף, לפני שנפל המסך, הזכרת לי מראה מנופצת, היינו דומים אבל אתה נשברת ממש מולי, והשבת לי כגמולי, על הזמן שפחדתי מהכעס שלך וממך, על שחכה, הבטנו אחד בשני ולא ידענו להגיד.

אני כאן יציב, ואתה רועד ממני כי אני חי וכבר רואים עליי שאני מתגעגע אלייך. הייתי אנוכי וסלקטיבי במקום לקבל אותך ולהבין, שאתה אולי חי עם שד, אבל אתה אותו אמיר, שאהבתי ואוהב תמיד, חבר יקר, אשאר כאן להרכין את ראשי עלייך, ותסלח לי אם לא אשאר עצוב, כי לפחות, אתה חופשי.