אמא.

אצבעותיה מרקדות על הירך הימנית שלה, לא ריקוד פתייני שכזה, אלא ריקוד מוטרד, בו הקצב משתנה ולא אחיד ומכיל בתוכו צעקה נוראית שאלמלא והייתה האדם המאופק ביותר בעולם, עוד הייתה משמיעה מנגינה נפלאה והרסנית שהייתה מחייבת את האל שלו הקדישה את חייה, לשים לב אליה.
מבטה נח על הקרע המתפתח בספת העור שקנתה רק שנה קודם לכן, עיניה העדינות ניסו בכל כוחם להסתיר את שתי הדמעות שנאבקו בדחף להיות חזקה.
היא מלמלה משהו בשפה אחרת על גורל ועל האל ועל ההוא.
יישרתי מבט כדי לקבל עוד רגע ממנה, הלוואי והייתי יודעת מה לומר בכל מצב, הייתי נותנת הכל בשביל החיוך שלה עכשיו.
היא מצמצה כאילו ספגה את הדמעות בחזרה אליה, נעמדה, יצאה ונסעה לחתונה.
כי המציאות דופקת בדלת כשאת עוד במקלחת שוטפת את השמפו מהשיער, ככה זה.
התזמון גרוע, החברה מבאסת והמוצר מקולקל ולא מגיע עם פתק החלפה.