אמא

מי את? אמא?
אני לא חושבת שאי פעם באמת נתת לי את התחושה הזאת.
כשאנחנו קטנים, אמא היא זאת שאנחנו מעריצים, לומדים ממנה, מקבלים ממנה את האהבה הכי גדולה. כי אין אהבה כמו של אמא.
אבל, אמא? בזמן האחרון אני התבגרתי, התחלתי להבין דברים, התנתקתי מאשליית הילדות. ואת אף פעם לא היית שם בשבילי. אף פעם לא הקשבת, אף פעם לא שאלת.
אני מרגישה זרה במשפחה שלי, האנשים שאמורים ללוות אותי לכל החיים. אבל אף פעם לא הרגשתי שייכת.
ואני חושבת שזה בעיקר בגללך.
לא התעניינת, כשרציתי לספר, או סתם כשהתחשק לי חיבוק של אהבה, אף פעם לא היית, התעניינת בדברים אחרים.
לא ראית איך מיום ליום אני הולכת ודועכת, לא שמעת את הבכי במקלחת, לא ראית את העיניים האדומות והנפוחות, לא ראית את גלילי נייר הטואלט שנגמרים כלכך מהר.
תמיד ניסיתי לשמור על החומה שנבנתה בנינו. וכשנשברתי מולך, אמרת לי להפסיק לבכות ולהיות חזקה. במקום לחבק ולשאול מה קרה, כמו שכל אמא הייתה עושה.
את לא באמת מכירה אותי, כי אף פעם לא ניסית להכיר. את לא באמת יודעת מה עובר עליי, כי אף פעם לא שאלת.
אמא, אני לא חושבת שאת יודעת שאני נפגעת ממך.
יום אחרי יום, כבר שנים.
אני אף פעם לא איבדתי תקווה, אבל אני כלכך קרובה לזה, ללוותר.