אם רק תגיד

-"את החברה הכי טובה שלי ואני חושב שאני יכול לספר לך את כל מה שאני באמת מרגיש… "
" אתה יכול"
-" אז את זוכרת את מה ששאלת אותי בבוקר?"
"כן ברור"
-"אז זה נכון… אני אוהב בנים."
* * *
אולי אם הייתם מראים את זה לבן אדם אחר הוא היה זורק את הטלפון לצד, מתעלם או סתם עושה פרצוף. אני לא מהאנשים האלה.
לא התפלאתי. באותו יום עוד שאלתי אותו אם הוא אוהב בנים והוא לא ידע מה לומר, כנראה הלחצתי אותו והוא עשה פנייה אחורית. לא ענה לי. רק הסתובב והלך בלי לומר כלום.
אני נשארתי שם, בקצה של הכיתה, כולם מסתכלים עליי במבטים מוזרים. אף אחד לא יודע מה שאלתי אותו ואף אחד גם לא מנחש. הם רק רואים אותנו ביחד, ואז אותו מסתובב והולך משם, היד שלו מאחורי ראשו.
הם באים ומתחילים לשאול שאלות. שאלות כמו נהר. לא מפסיקים.
ואני? לא יכולה להביט בהם, כאילו שעשיתי משהו לא בסדר. לא נכון. אולי פגעתי בו?

אחרי אותה שיחה לא ראיתי אותו במשך יום שלם. גם לא ניסיתי. לא רציתי להכניס את עצמי מחדש לכל הסיפור.
באוטובוס חזרה הביתה לא ידעתי מה לכתוב לו. להתנצל? להמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום? לומר לו שלא ידעתי מה עובר עליי?
הוא לא מחובר. כאילו עושה לי חיים קלים.
אני מחליטה לכתוב…