אם הייתם מסתכלים עליי
אם הייתם מסתכלים עליי הייתם חושבים הרבה דברים, רשימה ארוכה של דברים שתופסים את העין.
השיער השחור פחם שלי, צבע עור בהיר למדי, הקעקוע בקרסול או עשרת העגילים שלי.
בחיים לא הייתם חושבים שיש לי הפרעת אכילה.
הכל התחיל שנה שעברה, חטפתי כאפה מטאפורית ומצלצלת.
אני שמנה.
באותו הזמן האמירה הזאת הייתה נכונה ללא ספק, מבחינה רפואית או ויזואלית.
תמיד הגדרתי את עצמי כמלאה, תמיד הסתכלתי על הגוף שלי והעזתי לקרוא לו שווה כי תחת נהיה באופנה, ומותניים זה נשי.
ומהיום שההגדרה הזאת כלפי עצמי השתנתה אני השתנתי.
ממש רציתי להרזות, הרגשתי שאין דבר בעולם שיעשה אותי יותר מאושרת מלרדת כמה קילוגרמים. אז לפי רוח ההגיון פניתי למקום ההגיוני והתחלתי דיאטה.
אכלתי משמעותית פחות, ואז אפילו פחות מזה, ואז אפילו פחות מזה. חייתי על מלפפון או שניים ביום.
המשפחה שלי מאז ומתמיד הייתה מלוכדת, מדהימה. גרעין כזה חזק ומשמעותי בחיי.
ולכן, בארוחת שישי הקבועה הרגשתי כלואה, אני פתאום חייבת לאכול.
אז זה מה שעשיתי. ובפעם הראשונה מזה שבועות אכלתי ארוחה מלאה.
הרגשתי ככ רע אחכ, הרגשה מחליאה של שובע, כאבי בטן ובעיקר שנאה עצמית.
אז מאלה מכם שקראו את הפסקה הראשונה וחשבו שעמדתי לדבר על אנורקסיה, זה קרוב, אבל טעיתם. אני מתמודדת עם הבולימיה שלי מאז.
אם הייתם מכירים אותי עכשיו, בחיים לא הייתם חושדים שיש לי הפרעת אכילה.
רק אלו המכירים אותי מעל שנה יכולים לעשות את ההשוואה בין המשקל הנוכחי לקודם, וגם אז, הם כנראה לא יבינו.
אני לכודה בתוך מעגל אין סופי, פיתחתי פיקציה לגוף שלי, למשקל שלי.
להתעורר בבוקר ולראות על המשקל כמה קג ירדתי מאתמול היה הגורם אשר קבע כמה טוב או רע יהיה היום שלי.
אני מבלה כל שעה ערה חושבת על זה, לרוב זה גם נכנס לחלומות.
העובדה שאני מקובעת ואסירה למשקל גוף שלי, הידיעה שלא משנה כמה ירדתי או כמה אמשיך לרדת אני עדיין אסתכל במראה וארגיש שמנה. זה מחריד.
נפרדתי מהחבר שלי, הרחקתי את החברות שלי. נוצרה בי התחושה שהדבר היחידי שחשוב, הדבר היחידי שעליי להתרכז בו זה הגוף שלי.
אני אוכלת ומקיאה, ולרוב אוכלת בשביל להקיא. יום שבו אכלתי פחות מ 200 קלוריות הוא ניצחון עבורי.
אני מפגרת, אני רוצה להבריא.
אבל אני מפחדת מלהשמין יותר משאני מפחדת מהמוות, וכשאני משמינה, זה מרגיש כמו המוות.
אם הייתם מכירים אותי לפני שנה, לא הייתם מנחשים שאני מסוג הילדות שיפתחו הפרעות אכילה.
ועכשיו, עכשיו לא הייתם מכירים אותי. צריך לצאת מהבית בשביל זה.
תגובות (0)