זה היה צריך להיות יום מיוחד בשבילי…

טוב, יש לה יום הולדת.
אני לא עצובה.. זה פשוט, היה אמור להיות יום מיוחד עבורי.
זה היה צריך להיות היום הזה, שאני קמה מוקדם במיוחד בשביל לכתוב לה ברכה מושקעת ומרגשת, היום שאני כמה חודשים אחשוב עליו… זה לא ככה.
למה דברים טובים כל כך, נגמרים מהר כל כך?
למה הם לא נמשכים לתמיד?
טוב, אולי זה מה שהיה צריך לקרות.
אולי זה לא באמת היה מה שחשבתי?
אם אני אוהבת אותה עדיין? לא, אני לא.
אז למה אני חושבת עליה כל כך הרבה? אולי זה בגלל שהיא הבחורה הראשונה שהייתי איתה.
לא חשבתי בהתחלה שאתאהב בה, האמת, אני ראיתי בה אחות, "אחותי האבודה", כך קראתי לה.
הימים שבהם בערך היינו יחד, היו בין הימים המאושרים בחיי.
הרגשתי כל כך נאהבת, כל כך חשובה, בכל שיחה איתה אני הייתי בעננים.
אם אני אוהבת אותה עדיין? לא, אני לא.
זאת אומרת, איך אפשר? אחרי שהיא אמרה שהיא, "לא בקטע שלי." ?
לקח לי זמן להתרגל לזה ולהפסיק לאהוב אותה.
אני נקשרת מהר, מהר מאוד.
מהר מדי.
טוב, יש לה יום הולדת.
זה היה צריך להיות יום מיוחד בשבילי…
הייתי אמורה לשמוח איתה.
אולי זה היה צריך לקרות, זאת אומרת, יש לי את וויליאם.
הוא בחיים לא יפגע או יעזוב אותי.
אז למה עדיין קשה לי כל כך?
טוב, אולי כי היא באמת מדהימה.
אני זוכרת, שכשהייתי בלי מצב רוח, הייתי מדליקה את המחשב הנייד שלי ומסתכלת בתמונה שמוצגת לי על המסך, החיוך שלה.
כשהייתי רואה את התמונה הזאת, הייתי בוכה, הייתי צוחקת, הייתי מחייכת יחד איתה.
ועכשיו? כשאני רואה אותה אני נזכרת, נזכרת במה שהיה.
זה טוב להיזכר, נכון? זה זיכרון נעים.
אז למה אני בוכה?
אם אני אוהבת אותה עדיין? לא, אני לא.
טוב, אז יש לה יום הולדת.
מזל טוב.