אל תלכי.

"את לא יכולה ללכת לשם" היא אמרה
"את לא יכולה להגיד לי מה לעשות"
"בטח שאני יכולה, את באחריותי עד גיל 18"
"זה לא נכון, אני באחריות ההורים שלי עד גיל 18"
"אני אימא שלך"
"אולי מבחינה ביולוגית" אמרתי
"אל תדברי אליי ככה"
"אני אדבר אלייך איך שאני רוצה, את לא אימא שלי. אין לי אימא. יש לי אבא."
"הוא מת"
"בניסיון לברוח ממך" צעקתי "ואני זו שנענשת על זה"
"הוא אהב אותי"
"אף אחד לא אוהב אותך" ירקתי מהפה שלי את המילים, עם דמעות בעיניים
וכשהיא משתתקת אני מוסיפה ברוגע "גם לא אני".
"אחרי שתמותי במלחמה אני לא אארגן לך הלוויה."
"אני לא צריכה אותך. עוד שנה אני אהיה מספיק גדולה בשביל להתנתק ממך סופית"
"את תמיד תהיי קשורה אליי, את נראית בדיוק כמוני"
"זה רק מראה חיצוני"
"כל פעם שתעברי ליד מראה את תזכרי אותי וכמה שאת דומה לי"
"אני אף פעם לא אהיה כמוך"
"אל תגידי מה שאת לא בטוחה בו"
"אני לא אבגוד בבעלי" וכשהיא נעצה בי את עיני הקרח שלה אמרתי "אני מתגייסת אימא, זה לא בשליטתך. אם אני אמות שם, תזכרי שאני שונאת אותך." אני מסתובבת לאחור ומתרחקת ממנה, מקווה שאולי תעצור אותי, נאבקת בדחף שלי להצטער על דבריי. אני נכנסת לחדרי, ושנייה לפני שאני טורקת את הדלת מבטי תופס את שלה, ובעיניי התכלת המדהימות שלה אני רואה דמעה בזווית העין.