אל תכנסו פשוט רציתי להתפרק וזאת הדרך היחידה

שוב היא מרגישה את ההרגשה הזאת,הרגשה שהיא לבד שאין אף אחד שאכפת לו באמת.
פותחת את הטלפון בתקווה שאולי מישהו כתב לה הודעה אך לבסוף מביטה בצג ריק.
מסתכלת במראה ובוחנת את פניה, עיניה חסרות הניצוץ שהיה בהם לפניי,שפתייה נפולות כרגיל.
היא מנסה להיות יותר שמחה לגרום לעצמה לחייך,אך החיוך שהיה על שפתיה היה מזויף בכלל לא הגיע לעיניה הוא נראה חיוך מאולץ והיא ידעה שזה כך היה וכך זה ישאר.
אז בכול יום היא לובשת את החיוך הזה אשר קטן מיום ליום,נהיה עקום.
בבית ספר עם כולם משחקת כאילו הכול כרגיל,אבל את הבדידות שלה היא מסתירה על ידיי בדיחות שלא ממש מצחיקות אף אחד וירידות על אנשים.
כשהיא חוזרת הביתה היא יודעת שהיא הייתה לא בסדר שכנראה פגעה בעוד כמה אנשים היום ומבטיחה לעצמה שלמחרת זה באמת ישתפר שהיא תחזור להיות מי שהייתה פעם.
אבל למחרת היא קמה,שוב אם החיוך העצוב עם החוסר ביטחון הגדול שאותו היא מסווה בשחצנות הגדולה עוד יותר.
צוחקת צחוק מריר קטן וחושבת שלפחות הייתה אופטימית לגביי היום.
היא יושבת בשיעור עם דף ועט אוו אם ספר ביד כי זאת הדרך היחידה שבא היא מרגישה שלמה בקריאה או בכתיבה.
כותבת עולם שאינו מציאותי כלל, מדמיינת שהיא הכוכבת הראשית בו,ומנסה לאמץ לעצמה את תכונות הגיבורה מנסה להיות ממש כמותה אבל על מי היא עובדת היא לעולם לא תהיה כמותה לא משנה כמה תרצה,כי היא זו היא ולעולם לא תוכל להשתנות.
אז היא תקום בכל יום עם חיוך קטן על הפנים שינסה לגדול בכל פעם,ולגרום לעיניה לנצוץ שוב משמחה ומאושר.

לפעמים אני באמת מרגישה ככה שמחה ומאושרת אך לפעמים יש לי רגעים שהדבר היחיד שאני יכולה להרגיש בהם זה בדידות.