אל תיעלמו לי

יש לי מועקה בלב…
אני רוצה להטביע אותה אך היא עושה את הפעולה ההפוכה, היא מציפה הכל, את הדברים שנמצאים במצולות הים שלי; ששהו בתרדמת עד לרגע זה…
אין לי שקט, שלווה…כי לנשמתי יש דברים להגיד, רצונות שהיא רוצה לבטא ואני לא תמיד רוצה לשמוע אז אני אוטמת אותה, משתיקה אותה.
אבל היא דופקת על כל הקירות.
יש בי געגוע יפיפה מהול בכאב ישן מתחדש. קצת קשה לי לקבל אותו, להכיל אותו כי אז הוא מחזיר אליי זיכרונות בהבזקי תמונות ורגשות, דברים שהיו ואינם עוד…
אני מרגישה עזובה, כל העולם מתפרק לי…ולא חלילה בגלל אנשים רעים, אלא מפני שאנשים טובים ואהובים המשיכו את חייהם במסלול חיים שלא יפגוש יותר בשלי.
אני לא מצטערת שהכרתי אותם, שהנשמות שלנו התחברו…
אבל זה פשוט קשה לי…לא לראות אותם יותר, לא לצחוק אתם יותר…
הנוכחות הישנה שלהם חסרה לי…
וזה מרגיש כאילו אט אט אני מאבדת הכל.
והרי ירדתי לעולם על מנת למצוא את האבדות שלי כך שזה לא כל כך מסתדר לי…
אולי בגלל זה אני כל כך התגעגעתי הביתה, למקום מוכר שיישאר שם כשאגדל, שתמיד אוכל לחזור, לא משנה אם טוב לי או לא…פשוט דבר שלא נעלם לי…
ושוב הכאב הזה, צריבה בגרון.
תחשבו על זה, אתה נפגש עם עולם ומלואו ואתם יוצרים ביחד עולם מיוחד ואז אתם נפרדים והעולם שלכם קורס או מתנוון עם הזמן…
יש לי חיסרון אדיר בנפש.
אני מתגעגעת כל כך אבל אין לאותו חיסרון מילוי.
זהו, נגמר.
כמה פרידות אני יכולה להכיל?! כמה שינויים?!
ואני לא יכולה לאבד אותך חברה טובה, את חלק ממני ממש.
בבקשה אל תתרחקי, גם אם מצאת את החצי שלך…
את מכירה אותי כל כך טוב, מכירה את המקומות החשוכים שלי…
ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
אני זקוקה לך, ואני יודעת שגם את זקוקה לי…למרות שהוא מחליף קצת את המקום שלי.
הרי לא יכול להיות באמת שהשינויים בחיים גדולים יותר מהקשר שלנו,
תמיד חשבתי שאנחנו חזקות יותר…
בבקשה אל תיעלמי לי…
תזכרי שגם אני חלק ממך