אל תוותרי על עצמך, אני לא וויתרתי עלייך.

"את חייבת לקום." הוא אמר וידעתי שהוא צודק אבל המשכתי לשכב במיטתי כשפניי מופנות לקיר והשמיכה מכסה את רוב גופי.
"את לא יכולה להשאר פה לנצח, במקודם או במאוחר את תהיי חייבת לצאת מהמיטה, לאכול, לשתות, לזוז, ללמוד." גלגלתי את עיניי, מאיפה לו לדעת מה אצטרך? הוא לקח נשימה עמוקה והתיישב על קצה המיטה. "את מבינה, בני אדם הם לא מקובעים, הם חייבים לעשות משהו, לחיות."
עדיין לא העזתי לסובב את ראשי, להראת לו את עיניי הנפוחות מדמעות ואת פניי החיוורות אבל לראשונה מאז שנכנס לחדרי פציתי את פי. "הסתדרתי די טוב עד עכשיו." קולי היה סדוק.
הדלת והחלון היו סגורים מה שגרם לי להרגיש כי האוויר בחדר הולך ואוזל, מחנק עלה לגרוני ושפתיי התייבשו, כשדיברתי הן היו דביקות וכואבות.
"תלחמי על החיים שלך. אל תתני לפחד להשתלט עלייך ולהפוך לחלק ממך. אני לא יכול לדמיין אותך בת 40 מפוחדת שבקושי סיימה תואר בתקשורת הולכת עטופה בבדים כאילו זה אמצע החורף ועדיין מפחדת לאהוב." תמיד היה לו דמיון פרוע אבל זה כבר עבר כל גבול. "אני לעולם לא אהיה כזאת." רשפתי בזעם.
"זה קורה להרבה קורבנות אונס, לאט לאט הניצוץ בעינייך יכבה ויוחלף בעצב ורייקנות, שיערך יאבד את הברק שלו, ואת כולך תאבדי את האור שלך. האור שתמיד הקרנת וחלקת עם כולם." עם כל מילה שלו הרגשתי את עורי נצרב.
תמונות נוראיות מאותו ערב עלו במוחי.
הידיים המחוספסות והגדולות שהחזיקו את ידיי צמודות לקיר ועצרו את זרימת דמי, אני זוכרת שהתחחנתי בפני הבחור שיפסיק שזה כואב, אבל הבחור היכה אותי עד שמוחי התערפל, ורק כאב וסבל נשארו בזכרוני.
"בבקשה, אני צריך שתלחמי ולא תוותרי על עצמך. אני לא מוותר עלייך, יש כל כך הרבה אנשים שצריכים את האנרגיות החיוביות שלך, תפסיקי להדחיק אותן." רציתי לבקש שילך, אבל המילים סרבו לצאת מפי ידעתי שהוא צודק ושעדיף שאקשיב לו. למרות הכאב שמילותיו גורמות לי אולי הוא יצליח לרפא את פצעיי.