זה כניראה הגורל או המזל, היקום או הכוכבים, שאשמים.

באותו היום היא סוף סוף הבינה זאת. זאת איננה אשמתה.
היא לא אשמה שהיא לא יפה מספיק, מוכשרת מספיק.
היא לא אשמה שהיא חייה במדינה הזאת, בעיר הזאת, במקום הזה שכל כך לא מתאים לה.
זה כנראה הגורל או המזל, היקום או הכוכבים, שאשמים.

אנחנו קמים בבוקר ללוח זמנים מוגדר ומוכר מראש, היחידי שמוכר לנו אם נדייק.
אנחנו יודעים מהן התוכניות, הציפיות והמטרות שלנו להיום, וזוחלים לכיוונם.
אנו מנחים שהיום יהיה טוב יותר, ושאם נתאמץ מספיק, נצרח מספיק ונסבול מספיק, נוכל לעצב את המציאות, למציאות טובה יותר.
אז עוברים יום ועוד יום, מזייפים עוד חיוך ועוד צחוק, מסתירים במייקאפ את העיגולים השחורים מתחת לעיניים- אותם סימנים שנגרמו כתוצאה מהסיוטים הלא פוסקים,
ויוצאים החוצה בפחד תמידי, שמרוב השקר נשכח את ההרגשה האמתית של האמת.

אנחנו לא באמת מסתכלים, לא באמת מעריכים.
אנחנו עוברים מגירוי לגירוי מבלי לשמוע את ציוצי הציפורים שבעצים, את הצחוק המתגלגל של התינוק בבית הסמוך, ואת גילויי האהבה שמסביב, גילויי אהבה שאנו כל כך משתוקקים אליהם, מחכים להם יום וליל, ומפנטזים עליהם בכל רגע נתון.

לכמה מאיתנו יש באמת את האומץ לעמוד מול המראה ולהחליט שהיום הוא מתכוון לעשות אך ורק את מה שהוא אוהב? כמה קשה לעמוד כנגד הזרם? להתמודד עם המבטים של החברה, ואחת ולתמיד, להפסיק עם הנורמה?!

אלו החיים שלך. עכשיו. כרגע.
הם לא יחכו לך, או חס וחלילה יתחשבו. אתה צריך לעשות מעשה, לפעול.
לעזוב את המקום הנוח שלך ולהפסיק לשבת בחיבוק ידיים כמשרת הכפוף לאדון, או במקרה שלנו, השגרה האכזרית. כולנו רוצים להיות מאושרים, אבל כמה מאתנו באמת עושה משהו למען זה?.
כמה מאתנו מחליטים שהם מפסיקים להאשים את הגורל או המזל, הכוכבים או היקום,
וסוף סוף, מתחילים לפעול.