אלונים

הרגשתי רגשות אשם רבות, בנוסף לרגשי הנחיתות, בנוסף לבעיות עם משקל הגוף. ואז הרגשתי שאני ילדה מפונקת ומתפנקת שבוכה על מר גורלה, מאשימה את הוריה ללא הרף, מאשימה את כולם סביבה חוץ מאת עצמה.

הסתכלתי על אחותו, ראיתי את טלטליה הבוהקים בשמש, ראיתי את שדיה המלאים, העיניים התכולות, את קימורי גופה הענוג, וקינאתי כמו שלא קינאתי מעולם. חשבתי לעצמי שאם הייתי בחור באזור גילה, הייתי מתאהבת בה בלי לחשוב פעמיים. אם היא רק הייתה יודעת..

מצאתי את עצמי בורחת מכל מה שהכרתי סביבי. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי להגיע לבתים של אחרים, גם אם זו הייתה דירה קטנה בבניין קומות, אהבתי כל מה שהוא לא הבית שלי. בעצם אם חושבים על זה אף פעם לא היה לי בית, חיפשתי אותו בכל מקום חדש שהגעתי אליו. והחוסר הזה לבית שלי, לחמימות, לביטחון, השאיר אותי תמיד תולה עיניים בחיים של אחרים, כאילו הנה אצלם בטוח יותר טוב, גם אם קשה להם.

ככל שניסיתי יותר ויותר למצוא בית חם, ראיתי איך החזון שלי הולך ומתרחק ממני. ניסיתי לרוץ לעברו ולתפוס אותו, לצעוק לו "תהיה לי לבית, אל תעזבני!". כשהייתי קטנה, מאוד אהבתי את הספר "הבית של יעל", יכולתי להזדהות עם החיפוש הזה אחר משהו שיתאים רק לי ויהיה רק שלי.

לאקס שלי הייתי מספרת כמה יש לי לספר לו. הייתי מושיבה אותו ומספרת לו בהתלהבות על הפרויקטים החדשים שאני עובדת עליהם ועל איך שהציונים שלי עלו פלאים מאז שלקחתי את עצמי בידיים. ואז הייתי שואלת אותו כמו אז: "אתה מאמין בי שאני אצליח??", והוא היה עונה לי: "בטח שאני מאמין בך, ***!". ואז היינו ממשיכים לשבת מול השקיעה והיינו מחליטים שלא שוכבים היום, רק נרדמים בחיבוק. אני חושבת שאין יום שהוא לא עובר בראשי, למרות שכבר עברה יותר מחצי שנה.. אני גם תוהה אם זה קשור לזה שאין לי אופציות אחרות, או שזה באמת בגלל שחשבתי שאני והוא זה יד ביד, לא יודעת אם לנצח אבל לעשור או שניים, בטוח. איך אומרים? שהדברים הרעים נשכחים ורק הטובים נשארים? אז זה מה שקורה לי בתקופה הזאת. מבחינתי הוא בכלל שכח שאני קיימת, משום מה נראה לי שבחור כמוהו יצליח למצוא זוגיות ברגע שרק ירצה.

כמה דאבון. כמה אי וודאות. כמה חוסר טעם לחיים. קניתי היום חטיף בסופר לאחר הרבה זמן שלא נגעתי בג'אנק, רק כדי להרגיש טעם כלשהו בחיים האלה.