אכזבה.:/

אין לי חברות, כן זה סופי, הלב שלי פועם חזק חזק כשאני מרשה לעצמי להגיד את זה, מחכה לבגידה של השכל שיגיד לו – די לרחם על עצמך, יש לך , וגם אם אין זאת בעיה שלך.. אבל די, אני לא יכולה יותר לשקר לו, אני רואה את כולם נהנים, מבלים, מדברים, צוחקים, יוצאים .. ורק אני? בבית. לבד. בודדה. שום הודעה משום חברה. שום פניה. שום הצעה. כלום. לזה אני יודעת שגרמתי בעצמי , אני עדיין לא יודעת למה, כנראה הכחשתי או הדחקתי את הסיבה. אני לא זוכרת מי אשם לזה, לא זוכרת מי אחראי לכל הבלאגן שיש לי עכשיו בנפש .. אני רק יודעת ומרגישה כמה זה כואב , את התחושה שהבכי תקוע לי בבטן, בנשימה אחת הוא עולה לגרון , ובתוך שניות הוא כבר עומד בעיניים, מאיים לצאת ולהראות לכולם שזהו, נשברתי. כמה שאני מנסה להחזיק, כמה שאני מנסה לשקר לעצמי, לשקר לכולם, שהכל בסדר, שאני חזקה, שאני לא צריכה לא אותן ולא אף אחד אחר שיחזיק אותי, די, זה הרי ברור, לא היה לזה שום סיכוי מההתחלה. אני לא מסוגלת להיות בודדה, אין לי את הכוחות האלה יותר , זה גומר אותי, שואב ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים, שכרגע , יותר מכל רגע אחר, אני צריכה לדברים אחרים, חשובים באמת. אני מרגישה את זה, אני מדרדרת את עצמי מיום ליום, אני שוב ושוב חושבת מה יהיה כשיתחילו הלימודים? שוב לבד, שוב חיוך פה חיוך שם, שוב אותה המבוכה של- מעניין איזה צד היא מעדיפה את שלי או שלהם? למי היא הייתה מתחברת יותר? אני יכולה לפנות אליה בלי שהיא תתייחס אליי כאל מישהי שנפלה עליה מהירח?! חצי מהשכבה בכלל לא מכירות אותי, גם לא ממש מעוניינות להכיר. אלו לא רגשי נחיתות, אלו דברים שחויתי על בשרי. יום יום בבית הספר , מנסה לשלוח חיוך פה, לזרוק מילה שם, מתייאשת מזאת, נפגעת מזאת.. וממשיכה הלאה , צריכה לראות את אותם פרצופים לועגים ושונאים כל יום מחדש. אם אלו היו החברות שלי, אם זה מה שהן עושות רגע לאחר שנפרדנו בתור ידידות , אז אני שמחה שזה נגמר. ככה לא מתנהגות חברות, גם לא חברות לשעבר. אני נגעלת מהן אחת אחת, מהניצול שלהן, מהדיבור שלהן, מההסתכלות עליי במבט מתנשא, מהדיבורים מאחוריי הגב במקום לבוא ולהגיד לי הכל בפנים, כמו שצריך, כמו שמתנהגות חברות אמיתיות.., ההתנהגות שלהן דוחה אותי ומרחיקה אותי מהן ברמות שקשה לי לתאר. אני לא יכולה להסתכל עליהן. כל מה שאני רוצה זה פשוט לסיים את השנה האחרונה שלי איתן בשלום. במהרה. אני לא רוצה עוד כאב. כבר סבלתי מספיק לדעתי.. 'מה שלא הורג מחשל' אבל בשבילי זה כבר כמעט הגבול. אין לי יותר כח לשאת את זה. אני מתפרקת, אני נגמרת, אני נשברת ואני לא צריכה את כל השיט הזה. יש לי מספיק דברים אחרים חשובים על הראש וזה רק מכביד ומקשה עליי להתמודד איתם. העצבות הבלתי מוסברת שנופלת עליי כל כמה שעות, העצבים של 'לא באלי לראות או לענות לאף אחד עכשיו' זה הכל נובע מזה. והכי גרוע בעיניי זה שזה פוגם ביכולת שלי לעזור לאחרים שבאמת חשובים לי לאנשים שאני באמת אוהבת. הכי בעולם. כל מה שאני מבקשת זה כח להתמודד, אם לא בשבילי אז בשבילם.