'אכזבה, עול נוסף, ומשוגעת'- סיפור חיי…

התחושה המתמדת הזו עברה בי שוב, התחושה המתמדת של אכזבה, אכזבה ובושה.
ידעתי שאחרי שהם ידעו, הוריי לעולם לא יסתכלו עליי אותו דבר, הרי מי רוצה שבתו תהיה מוגדרת כאובדנית עם דיכאון קליני נכון? אבל אני כזאת, אני מהסוג שההורים שלי אמרו לי להתרחק מהם, אני מאלה שצריכים כדורים כדי להרגיש שמחה. שמחה מזויפת, אבל שמחה. אני מהמקרים שגם שנים של טיפול פסיכולוגי לא יעזור להם. אני מאלה שההורים לא מכירים לאנשים כי הם תמיד מתביישים בי. אבא שלי תמיד יסתכל עליי במבט המאוכזב שלו ואמא שלי תמיד תנהג יתי בכפפות משי ולעולם לא תסמוך עליי. תמיד אהיה הכבשה השחורה, זאת שהשתגעה, כי אני לא כמו כל המשפחה שלי, כי אני לא מאושרת. ההורים שלי לא מבינים שהם חלק מזה, שלראות את ההורים שלך מקללים אחד את השני בסלון בזמן שאת ואחיך איתם בחדר, זה משפיע, שהם צריכים לקחת חלק מ"הבושה" הזאת, שיש להם בת "משוגעת" , "מטורפת" , "מאכזבת". הם לא מבינים, הם פשוט לא מבינים. הם לא מבינים איך זה לקום בבוקר עם מטרה אחת: לחזור לישון בערב. הם לא מבינים איך זה לשים תחפושת של שמחה רק כדי שהם לא יסתכלו עליי כמשוגעת, הם לא מבינים איך זה להרגיש כלכך חסרת תועלת שהדבר היחיד שמפריד ביני לבין מוות זו העובדה שאין לי אומץ.
אני שבר כלי,
אבל מבחינתם אני רק אכזבה, ועוד עול לטפל בו.
אין לי חשק יותר, לכלום, גם לא לדברים האהובים עליי.
אני רק רוצה לקחת את הכדורים שלי בשקט,
לחוות את השמחה המזויפת,
ולהפסיק להרגיש את האכזבה הזו שמפנים כלפיי.