איפה האושר שלי

אי פעם יצא לכם לבדוק עם עצמיכם, האם אתם מאושרים? כי מה הוא אושר? רגע די רגעי. אולי אפילו תקופת זמן טובה. רגש מעגלי? אבל חיים שלמים? ולא אמרתי שאין ירידות וימים די מחורבנים. אך יכולים אתם להעלות על דעתכם אושר המתקיים חודשים או שנים? ואם האושר הוא ארוך אז הדיכאון יכאב פי שניים וכשהכל נופל אני בהכרח צריכה לשמוט ידיים? לעזוב כל מה שאהבתי, לצאת לחפש את עצמי במקום חדש, להעמיס עוד ועוד מטלות, עבודות, למלא שעות על שעות בכלום ושום דבר שלא מותיר לי זמן לאותם הדברים הקודמים.
האם תקופת האבל הפנימי היא ציווי שמיים? כי ככה זה? סיבה פשוטה למדי. כולם צריכים להרגיש. כולם צריכים לכאוב. גם אני. גם אתה.
וממה נובל האושר? למה שביום בהיר תגיח הרגשה שלחודשים תשחיר, מה גורם למילים להבעיר? ומה גורם לי להתלקח, להיפצע ולחכות עד למרפא שיגיע במועד לא ידוע, להתייסר מהאי וודאות ולמה ככה זה? לפעמים אין אפילו סיבה. אולי איזו מילה שחילחלה, יכול להיות שעד כדי כך עמוק שאין טעם לצאת לחיפושים אודותה.
ואם הדרך לאושר הייתה טעות במודע? כי התאהבתי במי שעושה לי רע. ופאק הוא אוהב בחזרה אז למה ככה? למה אני מרגישה כל כך חרא? שונאת להישמע צומי מסריחה אבל יכול להיות שאני לא מקבלת מספיק ליטופים ואהבה. מספיק מחמאות כדי להרגיש שאני יפה. בקשר הזה אני לבד. בודדה. לא מספיק רואה. לא מספיק מרגישה. ועדיין אוהבת, עדיין רוצה. למדתי לאהוב אותך, מפלצת. כמה אתה אוהב בחזרה?
והאם האושר הזה של שנינו. האם יש לו סיכוי להירפא? לחזור לשורשים או בזמנים- ללפני שלושה חודשים. לפני שידענו את כל הסיפורים. כשרק עוד היינו כמהים לדעת. ולדעת אחד את השני. בקרום בתולים, בקריעת בגדים. חשפתי לפניך את כל האיזורים הטהורים. נתתי לך להדביק את חותמך עליהם ושם. ברגע ההוא היינו מאושרים.