– אין שם כרגע –

הם מתאספים סביבי ולא מאפשרים לי לשאוף אוויר . אני מרגישה שאני נחנקת . ידיים נכרכות סביבי בחיבוק מוחץ ודביק , לא נעים , ואני מרגישה מטושטשת . אני יודעת שאני צריכה לצאת מכאן .
כמו לפי סימן , הרגליים שלי נעות , ספק נגררות , על הרצפה ומתקדמות לעבר היציאה . היידים שמחצו אותי קודם נפלו מכתפי ונבלעו בהמון הילדים .
אני מפלסת את דרכי , וממש כאשר ידי כבר נוגעות בידית הדלת , מוכנות ללחוץ אותה כנגד זרועותי ולדחוף , אני רואה אותו .
הוא מחייך , קפוצ׳ון חמוד נתלה בנונשלנטיות על כתפיו . לפתע נעלם הצורך שלי לשאוף אוויר , והנה , כאן יש את כל האוויר שאני צריכה . אני מרגישה כאילו הוא משלים כל צורך קיומי שחסר לי . הצמא נעלם , היובש בגרון איתו והראות שלי כבר לא בוערות . חיוכו מבזיק לעברי והוא מפלס את דרכו אליי . אני מתעלמת מהפרפרים שמתעופפים בבטני , נושמת ומנסה לעצור את הלב שלי , שמאיים לצאת מהמקום שלו בדילוגים מהירים ולנחות בתוך יידיו . אני מחייכת אליו , חיוך אמיתי כ׳כ ..
הוא עומד מולי , כורך את זרועותיו על כתפי , מחבק אותי חיבוק קצר ונעים .
זהו , אני אומרת לעצמי , אני מאושרת .