אין שום הבדל בין השמיים למים

תקועה על אי בודד, בודדה מבחירתי.
מסתכלת סביב על המים השקועים, העמוקים. ככל שאני מעמיקה את המבט פנימה אני רואה עד כמה הסוף שלהם שחור.
התרגלתי לחיות ככה מאז ההתרסקות האחרונה. מצאתי לי שלווה. הייתי מסיחה את דעתי עם ספירת גרגירי חול. כבר הגעתי לכמות די מספקת ולא רצויה של חול, וככה אני כל יום נוהגת לספור. לפעמים גם מציירת על החול ומוחקת מהר את מה שניסיתי לעשות. לפעמים עושה ארמון חול ומרוב בהלה הורסת אותו וממשיכה הלאה. זה למה אני רק סופרת גרגירים. אי אפשר לטעות ככה, נכון?
אני לא מרגישה צורך כמו פעם לחזור לדבר עם אנשים. מספיק לי לדעת שיש את החיות הרעות ביער על האי, כדי לדעת שאני לא לבד. ואם כך אוכל לנצל אותם כראוי.
יום אחד הייתה סופה.
הגלים געשו, והביאו איתם ניצול. ישבנו ודיברנו תוך כדי שספרנו גרגירי חול. אבל הוא רצה יותר מזה. הוא דמיין ארמון חול שנגור בו שנינו, דמיין ציורי ענק של החיים ביחד. ואני לא מוכנה לזה. לא סומכת על זה. לא מתקרבת לזה יותר.
לילות חשבתי מה לעשות עם אותו אחד, שמאיים על בדידותי. אני יודעת מה אני מרגישה, מה הוא מרגיש, ומשום מה לא הסתדר לי. הכל היה נראה גבוה מדי.
הוא ביקש יום אחד שנפסיק לספור גרגירי חול ונסתכל על השמיים. זה לא היה כזה נורא. אפילו אהבתי את המגע שלהם בלחיי. ופתאום הוא אמר "אין שום הבדל בין השמיים למים".
הוא רצה לשחות איתי. שנצא מהאי, נחיה כמו כולם. לא נסתתר, לא נפחד, לא נתבייש.
ואני?
לא מוכנה לקפוץ למים.