אין עתיד

אומרים שאני נלחמת אבל נפלתי בקרב.
אומרים שהצבע חזר לפנים, אולי זה מהכדורים.
אומרים שאני נראת די בסדר,אבל אף אחד לא מכיר את הסבל.
אני מנסה לחזור אחורה ולחפש משהו טוב, אבל לא עולה לי כלום, תמיד היה אבוד?
והחיוך המזויף מתפוגג, עיניי נעצמות מעצמן, מן עייפות כזאת, עייפות שגם אם אשן 10 שעות זה לא יתרפא,
מן חושך גם שהאור דולק.
לא יודעת עד מתי אחזיק מעמד, עד מתי אוכל לחיות בחושך.
בראש אין תכניות לעתיד, כי מי אמר שיהיה כזה?
אין תקווה אז אין יכולת,
אפילו שאין תחושה אין סיבולת.
התמוטטתי בלי התראה מוקדמת.
אני מסתכלת על אנשים מחייכים, נואשת להיות כמותם.
כי מה שווה חיוך אם הוא לא אמיתי?
המחשבה על מה יהיה מפחידה אותי.
אי אפשר לתקן את זה,
ואין למי לפנות, אין תרופת קסמים,
פונה שוב לקלונקס, כדור למקרי חירום, כל יום הוא כזה.
אני לא יכולה לספור על היידים את הכדורים שלקחתי השבוע.
רוצה לצעוק שהכל לא בסדר כמו שהבטיחו לפני שנים.
צועקת בשתיקה כואבת.