אין לי רעיון לשם

"אני.. אני לא יודעת איך להגיד את זה.. "
ישבתי שם במשרד הזה, אני אפילו לא יודעת אם זו המילה הנכונה. הנה אני יושבת על הכורסא ואני מקווה.. אני מקווה שהיא לא תחשוב שאני חולה. שאני מטורפת, מה אמי עושה?
"כן, תדברי איתי אל תדאגי אני פה בדיוק בשביל זה בשביל שתפרקי" היא התכלה עלי עם העיניים הגדולות, מתיישבת על הסוף של הכורסא שלה רוכנת הכי קרוב שהיא יכולה אלי.
"אני מפחדת, אני מפחדת להרגיש יותר טוב, אני לא רוצה להרגיש יותר טוב, כי אני לא.. אני לא יהיה אני בלי כל הירידות העצמאיות.. בלי כל הכאב שאני אוספת מסביבי, אני לא אהיה אני"
עיניה נפקחו והיא התישרה, ראיתי את הזעזוע בעיניה היא לא הספיקה להסתיר אותו מפני.
אני ידעתי אני לא צריכה להיות פה! אני צריכה ללכת אני אקום אני אלך.
"אממ.. טוב אז זה כל מה שרציתי ממך היום. אז תודה, אני אלך עכשיו"
התרוממתי מהכיסא והיא התרוממה איתי, סובבתי את גבי אליה והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
"חכי!" היא קראה אחרי
"אני יודעת, אני מבינה את מה שאת מרגישה"
הסתובבתי אליה, כל עצבי נמתחו והרגשתי איך אגרופי מתקווצים הדמעות עמדו כבר בעיניי סגרתי את שיני כל כך חזק שהן כאבו מהעוצמה.
"את יודעת איך אני מרגישה?!" הייתי כל כך כועסת, פגועה ועצובה ראיתי איך הרחמים תפסו את מקומם על פניה.
"כן, את פה איתי כי אני יכולה לעזור לך.. עכשיו בואי תרגעי אנחנו נישב ונדבר ונבין את מקור הבעיה".
"אני אגיד לך בדיוק מה מקור הבעיה, הבעיה היא שאני לא רוצה, לא ישאר ממני כלום אם אני אוותר על החלק הזה בי אני כבר הפכתי לחלק מזה, אני זה הכאב והשנאה. אין לך יותר מה "להציל" אני מאמינה בזה, אני מאמינה בכל אמירה רעה שקופצת לי לראש כל דקה, וגם כשאני לא יכולה יותר שנמאס לי מהכאב ומכל החרא אני מוצאת את עצמי זוחלת לזה בחזרה! אז לא אין כבר את מי להציל ואין מה למצוא ולהוציא. זה מי שאני ואני לא יכולה לראות שום דרך אחרת!" הרגשתי איך אני בוכה וכמה אני צועקת ועכשיו הבנתי איפה אני ומה אני עושה. הדמעות כבר לא היו רק שלי אלא הם התחלקו ביני ובינה, ראיתי איך כל דמעה נופלת מעיניה.
"בבקשה תביני אמי לא רואה יותר שום תקווה, תראי מה אני עושה לא רק לעצמי אלא גם לך הנה את פה ואת בוכה, ובגלל מי..בגללי. אמרתי לך ואני אגיד לך עוד פעם בבקשה רק תוותרי" את זה כבר לא צעקתי, לא צרחתי ולא בכיתי, נרגעתי והסברתי.
היא פתחה את פיה כדי להגיד משהו איזו שהיא מילה אבל הוא נסגר בחזרה.
חזרתי לכיוון הכורסא הרמתי את התיק על הגב וניגשתי לדלת.
פתאום הרגשתי יד על כתפי, היא עמדה שם הסתכלה עלי עם עיניים אדומות וכאבות נתנה לי חיבוק, חיבקתי אותה בחזרה אני צריכה את זה. ובכל זאת מהר מאוד השתחרתי מחיבוקה יצאתי מהחדר ורצתי את כל הדרך עד שיצאתי מהבניין הגובה שנראה כל כך מאיים עכשיו.