אין לי כותרת לזה????

הצרחות האלה מופיעות שוב. הצרחות האלה שחשבתי שנפטרנו מהן. אני נושכת
את שפתי התחתונה ושמה אוזניות. למה זה חייב להיות ככה? למה אי אפשר
לחיות שבוע בלי צרחות בבית הזה? דמעה מתחילה לזלוג מעיני ואני מנגבת אותה
בשרוול של הקפוצ׳ון שלי. כשהדמעה הקטנה הופכת לזרם, אני יוצאת לכיוון
המטבח לקחת טישו, ומנסה לא להסתכל על מה שקורה בסלון.
מאוחר מידי. ראיתי את זה. יובל, האח הקטן שלי, שוכב מקופל על הרצפה
וצורח קללות בזמן שאבא שלי בועט לו במפשעה ובבטן. אני רוצה לעשות
משהו, כל דבר, אבל שיתוק אוחז בי. יובל תמיד התעצבן והרביץ לכולנו, הוא
אפילו איים עלי עם סכין כמה פעמים, ואבא תמיד התעצבן עליו
ואפילו קילל אותו כמה פעמים, אבל זה אף פעם לא הגיע למצב
כזה, שהוא מרביץ ליובל ״אבא! דיי!״ אני נלחמת בשיתוק וצועקת. זה
קשה, אבל אני חייבת. בשביל יובל, שסובל כל כך. בשביל אדם, שעומד
בצד ובוכה. בשביל אמא, שמחבקת אותו. בשביל קוקי, הכלבה,
שמייבבת עם זנב בין הרגליים. אפילו בשביל אבא. אני קורסת על
השטיח, לא מסוגלת להכיל את מה שקרה עכשיו. חשבתי
שהמצב משתפר, שהפסיכולוגית עוזרת, שהתרופה החדשה ש יובל לוקח
עוזרת, אבל לא. ניאלץ לחכות שהזמן יירפא אותו. אבל כמה זמן
זה ייקח?

הדף מתמלא בדמעות. נותנים לך הרבה עזרה כשלך יש בעיות כאלה.
נותנים לך הרבה עזרה שלבן הזוג שלך יש בעיות כאלה. נותנים לך
הרבה עזרה כשלילד שלך יש בעיות כאלה. אבל אף אחד לא עוצר
לחשוב על האחים. האחים של הילד שיש לו בעיות כאלה.