אין לי חברים

הייתם החברים שלי
הייתם כל מה שהיה לי, אבל אני לא מבין למה?
עשיתי הכל כדי להיות בפנים, שיחתי במשחקי הספורט המוזרים שלי, הלכתי אחריכם לכל מקום, נידבתי את הבית שלי לכל פעילות, אהבתם את הלגו שלי, את הקלפים.
חשבתי שאנחנו ממש חברים
אבל משהו לא ברור לי עדיין.
למה אף פעם לא הזמנתם אותי?
למה הייתי צריך לשמוע מהצד שנפגשים ולבקש להצטרף?
למה הייתי צריך לחפש אתכם בהפסקות?
ולמה
למה אמרתם את כל הדברים האלה עליי כשחשבתם שאני לא שומע?
למה לא עזרתם לי כשהוא היה מרביץ לי בבית ספר?
למה באותו יום כששיחקנו עם הרובי מים החלטתם לקחת אותם ולהתחיל להרביץ לי עד שברחתי הביתה בבכי?
מסתבר שלא הייתם חברים שלי, כל הזמן הזה הייתי לבד.

מכיתה ג׳ ניסיתי ללכת לבית ספר כמה שפחות.
מכיתה ז׳ כבר הפסקתי כמעט לגמרי.
אני יודע מה אמרתי לכם, ״משעמם לי בבית ספר״, ״אני חולה ולא מרגיש טוב״, ״לא מסתדר עם כיתות ולימודים פורמאלים״.
אז זה לא הסיבה, הסיבה היא שפחדתי, מהכל
פיתחתי חרדה חברתית.
חרדה מכל קשר עם בני אדם.
חרדה שהחברים שלי לא באמת חברים שלי.
חרדה שיקומו וינטשו אותי בלי שאדע למה.
חרדה שיצחקו עליי מכיוון שאני שונה.
חרדה ששונאים אותי, שאני מציק, שאף אחד בחיים לא יאהב אותי, שאני נטל, שיהיה עדיף לכולם בלעדיי.
בכיתה ג׳ הפסקתי להיות שמח.
מכיתה ד׳ עד ו׳ התחננתי לעבור בית ספר וזה נענה בשלילה פעם אחר פעם.
בכיתה ז׳ כבר נכנסתי לדיכאון, מחשבות אובדניות, חוסר תפקוד כולל, הזנחה מוחלטת של כל מי ומה שאני.
המצב התחיל להשתפר לקראת סוף כיתה ט׳ ועד עכשיו לא באמת מושלם, השאריות של הדיכאון איתי ויהיו איתי לתמיד.
המחשבות, הרגשות, דברים שלא עוזבים אותך לעולם.

אז תודה לכם, לכל חברי הילדות שלי, תודה לכם על כלום.