אין כותרת.
אני כותבת את המכתב הזה, לך. אני יודעת שלעולם לא תקרא אותו, וגם אם תקרא אותו, מעולם לא תוכל להבין אותו, כי מעבר לזה שאנחנו לא באותו הראש, אתה פשוט לא אדם שיכול להבין אנשים כמוני, או אנשים אחרים בכללי. אני חושבת על כמה שאתה נכה רגשית, וזה מדהים אותי. איך אדם, יצור בעל רגשות ויכולת אמוציונלית, יכול להתנהל כמו שאתה מתנהל?
לאחרונה התבגרתי, כנראה שלא שמת לב גם לזה, כמו שאתה לא שם לב לשום דבר סובייקטיבי שקורה סביבך. התחלתי להבין הרבה דברים, נהייתי אדם חכם ואינטיליגנטי, התחלתי להבין מהחיים שלי. בעקבות זה, שמתי לב עד כמה שהחיים שלך מקובעים ומסכנים. כל החיים שלך, לא הצלחת למצוא לעצמך אישה שבאמת תאהב אותך, כל אחת שבאה קיבלה ממך טראומה ועזבה. אני מרחמת עלייך, זה עצוב. אבל מה שעוד יותר עצוב, זה שאתה לא מודע לזה, וזה דפק לך את כל החיים. ושוב, אתה לא מודע לזה. אני תמיד אומרת שכל אדם יחיה איך שטוב לו, וכנראה שטוב לך ככה, עם אפס מודעות עצמית.
אתה אדם מסכן, קטן ועצוב. עם כל הכעס שיש לי אלייך, אני פשוט מרחמת עלייך. מה לעשות, זו תופעת הלוואי של אנשים -שיש- להם רגשות. הייתי רוצה אבא. אדם כזה שאוכל לבוא ולדבר איתו על הכל, אדם כזה שאוכל לבקש ממנו עזרה והוא היה יכול לספק לי אותה, אדם כזה שהיה אוהב אותי בלי גבולות והיה עושה הכל בשבילי, אדם שהיה מקדיש את החיים שלו בשביל שאהיה מאושרת, או.. אתה יודע מה? אדם שפשוט היה אוהב את הבת שלו.
אתה מגעיל אותי. ההתנהלות שלך, ההתנהגות שלך, החומרניות שבך מחליאה אותי. איכס, איזה מן אדם מתנהג כמוך? החיים שלך סובבים סביב כסף וסביב התעסקות בטפל, אתה לא עושה שום דבר מהלב ואתה חושב רק על התחת שלך ועל כמה כסף בזבזת וכמה חבל. לא אכפת לך בכלל מהילדים שלך, איזה מן הורה מתנהג כמוך? אתה באמת דוחה אותי מכל בחינה אפשרית, לא מבינה איך אני בכלל סובלת אותך ולמה אני לא מעיפה אותך לאלף עזאזל מהחיים שלי.
מי אתה בכלל? אתה כלום בחיים שלי. אין לי איתך אינטרקציה, לא אכפת לך ממני (וגם אם כן, אתה לא יודע איך להראות את זה, כי יש לך 100% נכות רגשית) וממה שהולך בחיים שלי, מה אני עוברת, איך אני מרגישה, מה קורה איתי. עברתי ככ הרבה דברים מאז שעברתי לתיכון, ובכלל לא שמת לב לזה. השתנתי, התפתחתי, נעשתי אדם אחר לגמרי. מה אם מישהו היה בא להגיד לך שנכנסתי לדיכאון, או.. שחתכתי את עצמי, או.. שהשתכרתי בגיל 13 לראשונה, וזה עוד כלום. כל הדברים שעברתי, וואו, זה לא נתפס. אתה לא מודע לשום דבר מהם. אני זוכרת שאמרתי לך שאני צריכה פסיכולוג, והסתכלת עליי וגיחחת. זלזלת בי, חשבת שאני סתם מגזימה ולא מבינה כלום מהחיים שלי. אויש, אדם נורא שכמותך. כמה מסכן אתה. תחשוב לעצמך, עד כמה אבא גרוע וזוועתי אתה צריך להיות בשביל שאצטרך לכתוב עלייך את כל הדברים האלו?
במכתב הזה רציתי לכתוב את כל הרגשות שלי, את איך שאני רואה אותך ומה הבנתי משהייה שלי איתך, אבל עכשיו אני מבינה, שאני כנראה לא אוכל להכיל ככ הרבה דברים בתוך מכתב אחד.
אין לך שום חלק משמעותי בחיים שלי, אתה לא אדם חשוב בשבילי ואני מעולם לא אסתכל עלייך כאדם כזה. אתה שום דבר בשבילי, כלום, נאדה. אתה אוויר בחיים שלי, כמו האנשים האלו שאתה עובר ברחוב ומסתכל עליהם שנייה וממשיך בחיים שלך? אז ככה אתה בשבילי, אתה באמת כלום.
בעקבות המאורעות שגרמו לי לכתוב את המכתב הזה, הבנתי כמה דברים חשובים.
אין לך מקום בחיי, ולכן אתה מנותק מהם לאלתר. לא תדע מה הולך איתי ומה קורה איתי ואילו דברים אני עוברת, וזה כי אני החלטתי כך, למרות שגם ככה לא תתעניין.
אני הרי יודעת, אני הולכת לראות אותך פעם בשבוע, לבוא אלייך הביתה וכו, אבל אתה עדיין תישאר אותו אדם קטן ומסכן, שאין לו שום חלק בחיים שלי. זהו, אתה כלום, ואתה תישאר כלום בשבילי. אני את שלי עשיתי – ניתקתי אותך מהם עוד ממזמן, אבל רק עכשיו באמת הפנמתי את זה. אתה לא בחיים שלי. אתה לא בחיים שלי. אתה לא בחיים שלי.
הייתי רוצה שתקרא את המכתב הזה ותתבייש, תתעניין ותראה טיפה של אכפתיות ורגישות, תתנצל. אבל אני יודעת שלא, אני יודעת שאתה לא תשתנה, ועד נשימתך האחרונה אתה תהיה אותו האדם, ואני מקבלת את זה. אני סולחת לך, רק מתוך רחמים כלפייך, והבנה בוגרת של מי שאתה, ומי שאני. סיימתי את דבריי.
תגובות (0)