אין כותרת

יש לה חיבה מוזרה לשיחות רציניות ואני לגמרי ההפך, אני באמת שונאת שיחות רציניות. אני לא אוהבת לחשוף חלקים מעצמי, זה מפחיד אותי לפעמים. נדמה כאילו לא משנה כמה אני מנווטת את השיחה לכיוון אחר, היא תחזיר את זה לשאלות הקשות. פעם השיחות שלנו היו קצרות, הייתי יכולה להתחמק מזה, היום כשאנחנו עובדות באותו המקום אני לא יכולה לברוח. אנחנו מדברות הרבה, אולי יותר מדי בשבילי, אני לא חושבת שזה טוב לדבר איתה כל כך הרבה כי היא מוצאת חן בעיני טיפה יותר עם כל מילה.
אני מנסה להעמיד פנים שאני מרגישה בנוח לדבר על כל זה, אבל מבפנים אני מרגישה מובכת מדי ואני רוצה להתנער מהתחושה הזו. אני תוהה אם העניין שלה בי, השאלות, המבטים, האם זה נובע מסקרנות אמיתית או רק מהאופי הנחמד שלה? כנראה שלא אדע. היא אמרה שאני לא דומה לאנשים שאני מסתובבת איתם בדרך כלל, אמרתי שזה נכון, חשבתי לעצמי שעדיף לדבר איתה על זה מאשר על דברים אחרים. היא שאלה אותי למה, אמרתי לה שאין לי תשובה לזה. היא המשיכה לסדר על המדף שורה של בובות בקו שהיה די ישר, היא לא ענתה על זה כמה דקות ואני האזנתי למוזיקה שבחנות.
"אולי את משתעממת ממי שדומה לך, מחפשת אנשים שונים." היא אמרה ואני התבלבלתי לגמרי. לא, זה לא היה בגלל זה, זה היה בגלל שאנשים שדומים לי הם משהו חדש. החברים שלי מאז ומתמיד היו שם, גדלנו יחד, זה מה שהיה וזה מה שנשאר. אבל משום מה עניתי כן, לא רציתי להיגרר לשיחה גם על זה. היא בתמורה חייכה, היא ידעה שאני משקרת, היא הייתה דומה לי.