אין כאן אהבה

אתה מצית את הסגריה, אני מעקמת את אפי.
לך זה לא אכפת.
ולי כבר לא אכפת מזה שלך לא.
הסיגריה, היא רעילה לך.
ואתה רעיל בשבילי.
וזה לא אכפת לשנינו.
כבר לא.
זה מתחיל בזה שיש חלל, ואתה תופס בדבר הראשון שיכול למלא אותו.
נאחזים אחד בשנייה בציפורניים, נואשים; המבטים אינם מסגירים דבר.
אתה בשקט שלך, אני במלחמה הפנימית שלי,
לקום וללכת.
אבל אני נשארת. כי יש משהו בשקט שלך שעדיין משתיק לי את המחשבות.
אז אני נשארת. לעוד קצת.
וזה לא שזה תמיד היה ככה, אבל אני כבר לא מכירה את עצמי אחרת.
כזאת; נואשת לריגושים.
משהו השתנה בי. כבר אין את הפחד לאבד.
את עצמי.
אז אני מאבדת אותי בך. ואתה הדבר האחרון שאני יכולה לבטוח בו, מדריך טיולים ארור. כי אולי תספק לי חוויה, אך בחיים לא תחזיר אותי הביתה.
אני צריכה לחזור הביתה.
ובבית יש קירות ואנשים, והם לא שמים לב לשינוי שחל בי.
לא שמים לב למה שאיבדתי. לא שמים לב לאובדנות.
על אף שניתן לזהות אותה,
אם מסתכלים באמת בעיניים.

העיניים כבר לא עצובות והמלל תופס פחות חלל.
אני מגיעה, מתרוקנת וחוזרת.
וזה לא תמיד היה ככה.

"אני צריכה ללכת."
הוא פולט עשן רעיל, מסיט את פניו לכיווני, אך עדיין מביט קדימה,
"את יודעת שאת יכולה להישאר."
אני לא עונה, והוא גם לא ציפה שאעשה אחרת.
אלא כבכל יום, קמה בזריזות ודואגת לא להשאיר שום דבר מאחור. אוספת ברשלנות ממוקדת את חפציי.
ולמרות הרוטינה המצערת, למרות שאין עניין בלקחת משהו שיחזור בחזרה, אני מתעכבת על כל פריט לבוש, וכל דבר השייך לי.
להשאיר את הבחירה נקייה. להשאיר פתח של תקווה, שהפעם- לא אחזור.
שריריו רפויים והוא רגוע, ויש בי איזה רצון מטומטם שזה יצבוט לו את הלב.
שאני ככה הולכת.
מבין אצבעותיו, שאף פעם לא קמוצות. למרות שתמיד מציע שאשאר.

בחצי מבט אני שמה לב לחפיסת השוקולד המונחת על השידה. לא רנדומלית בכלל. הוא דאג לקנות לי אותה, עם הטעם המדויק.
וזה לא איזו מחווה רומנטית מצידו, אלא התזכורת לכך שמה שאנחנו עושים הוא התרוקנות ולא הטענה. אחרת לא הייתי זקוקה לסוכר המזורגג להתנחם בו.
לא, הצורך בסוכר לא יורד ואני עדה לכך בשל הקילוגרם שעליתי.
ובתוך כל הרעילות הזאת, זה מצליח להטריד אותי.
החדר מבולגן. המוח מרוקן. אני נעה מפה לכאן, ובחזרה.
והקילוגרם.
וזה מה שמטריד אותי.
אבל הוא אוהב את זה ככה. אומר.
וזה מצליח לרגש אותי.

זה לא שהכל רע. זה פשוט שלא טוב.
כי כשזה טוב, אז מרגישים. יודעים שזה טוב.
הבחירה היא לא בין המר למתוק, אלא בין הרע לטוב.
כי ברור שהרע המר הזה מתוק לשנינו.

אז אני אוספת את כל המימד החיצוני שלי, בשביל לא להביט בחזרה.
אך זה בעייתי כשאוספים את חפצים ומשאירים את הלב.
וזה לא שהלב אוהב, הרי אין כאן אהבה.
זה פשוט שהלב תמיד רוצה יותר.

לב.
תמיד רוצה יותר כשכואב.
תמיד צמא לאהבה.