אין אינטרנט

"הו, לא." ג'ודי ראיילי, נערה ממוצעת בת חמש עשרה ושלושה חודשים, הכריזה בקול מבועת, אימה נסוכה על פניה. היא קמה מהכיסא המשרדי השחור שבחדרה, מתרחקת משולחן הכתיבה באיטיות מבוהלת. זה קרה לה שוב. למה, למה דווקא לה?! היא בלעה את רוקה ובהתה במכשיר שלפניה, תוהה למה הוא מסרב לעבוד,למרות העבודה הקשה שהשקיעה בו, למרות הזיעה הנוטפת מאפה והמרץ שאיבדה בניסיונותיה הנואשים, עוקבת אחר ההוראות הברורות של אביה הגאון. היא התרחקה כמה צעדים לאחור בדאגה נוראית. מה היא תעשה עכשיו? היא יכולה למות, היא לא תצליח להמשיך קדימה ללא המכשיר! ליבה דהר, פעימותיו חזקות, ברורות ורמות, כמו תופי מצעד. היא הסיטה קווצת שיער בלונדינית מפניה, וניסתה להתעשת, ברגע אחרון של תעוזה. היא לא ידעה אם היא תוכל לשרוד. היא לא ידעה איך, ולמה, מדוע הכל מסתבך? אך היא לא תוותר. בשביל שביב התקווה שנותר בעיניה, למען משפחתה, חבריה וכל החשוב לה, היא לא, תוותר. לא שוב. היא איבדה יותר מכל אחד. היא ידעה איך מרגיש אדם המנותק מעולמו לזמן רב מדי. היא נשמה עמוק והתקרבה אל המכשיר שנח בתמימות על שולחנה. המכשיר שחייה תלוים בו. הרתיעה עדיין אחזה בליבה, אך היא לא תיתן לחשש לנצח. היא תהיה אמיצה, היא תהיה גיבורה! היא תנסה, ולא תפסיק לנסות עד שהיא תצליח. ג'ודי הושיטה את ידה קדימה בהיסוס, דמעות זולגות מעיניה. היא הביטה בידה הרועדת כשאצבעותיה מכבות את המכשיר, ומדליקות מחדש, פעמים רבות, כדי לגרום לו לעבוד. התסכול של הכישלון המר תקף אותה כל פעם מחדש, נדן אותה למאסר בריחוק מפני כל החשוב לה. ג'ודי צנחה על הכיסא המשרדי, בוהה בצג הלבן, הקר, והנקי של המחשב הנייד שלה. מאמציה נכשלו. כל הרוח נשבה הרחק ממפרשיה, והיא ישבה, שקטה ומובסת, על הכיסא המשרדי, מול המכשיר שבלעדיו היא לא תחיה. היא ידעה שסופה קרוב. שהעינוי שהיא עומדת לעבור גרוע מכל פצע אפשרי, גרוע ממוות. עיניה פעורות בתדהמה, על כך שלא הצליחה להציל את עצמה. עכשיו הכל אבוד.
ג'ודי מחתה דמעה מלחייה, והעבירה את אצבעותיה בשערה הפזור והפרוע."אין אינטרנט."