אילו יכלתי לצבוע מחדש את החיים בצבע…

המכחול עובר על הדף , ועוד שורה נצבעת . בתכלת , בסגול , בצהוב , בורד . השקט עטף אותי, ושוב – לא היו בראשי מחשבות , אלא מנגינות , צעדים צבעוניים קטנים . כל נגיעה בדף הייתה רכה, מושקעת . חבל שאי אפשר לצבוע גם את החיים שלי מחדש , בצבעים . חבל שהחיים שלי ישארו תמיד אפורים , והדבר היחיד שאני יכל לעשות זה להתקדם הלאה . וזה קשה . אני חושב על המשפחה הלא מושלמת , על הקשיים , על המעברים , על המשברים . היו כעסים , המון . היו ריבים כל הזמן . לא היינו משפחה . לא התאמנו אחד לשני . הם הקשו עלי , לא היה לי טוב . ומה עכשיו ? על השאלה הזאת אני עדיין לא יודע לענות . ברחתי מהם , אבל מה יצא לי מזה ? איך אני עצמי יצאתי מזה ? אני מביט אל הדף הצבעוני , ושם אותו בצד . הלוואי והוא היה מתאים לי , לחיי . אני לוקח דף אחר , ומתחיל לשפוך . את הכעס , את צורך תשומת הלב , את הכאב , את העצב – על הדף המסכן . אני צובע , כחול , שחור , אדום , אפור , חום . לא מפסיק , נוגע נגיעות חזקות , שובר את המתח שנבצר ביני לבין עצמי . כשאני מסיים אני מרגיש הקלה , כאילו אבן נגולה מליבי . אני מרגיש משוחרר , משוחרר מהתחושה הזאת של להיות כלואה , משוחרר מהעבר . סוף סוף . אני הולך לחדר שלה , ונותן לה את הציור הצבעוני . את השני אני מחביא מאחורי גבי , מתבייש בו . היא מסתכלת עלי , לא מבינה שהציור הזה בשבילה . אני מכיר אותה מספיק טוב בשביל לדעת מתי היא חושדת , ומתי היא לא מרוצה , ומתי היא שמחה . עכשיו הייתה התערבבות . היא הצביעה על הציור שמאחורי , את זה אני רוצה , היא אמרה . הושטתי לה את הציור ביד רועדת , לא יודע מה לעשות . חיוך מתוק עלה על שפתיה , היא מרוצה . נראה שגם היא משחוררת . ידה הקטנה לטפה את ידי , והתיישבתי לידה , ליד אחותי התמימה והמתוקה , שחוותה את אותם המשברים שאני חוויתי . אולי לא היינו משפחה שלמה , אבל היינו סוף סוף אחים מאושרים , משוחררים מהעבר .