אלימות יכולה להופיע בצורות שונות

אלימות יכולה להופיע בצורות שונות, בייחוד באקדמיה, לפעמים היא מופיעה כהתנכלות מרושעת. סיפורים של התנכלות של בכירים לחוקרים בתחילת דרכם קבורים עמוק בתולדות הקהילה האקדמית בכל העולם.

בתחילת שנות התשעים הייתי מרצה וחוקרת צעירה בבית הספר לרוקחות שבאוניברסיטה העברית. חקרתי נושא קצת יוצא דופן, שהקדים את זמנו. הקהילה שעסקה בנושאים האלה בעולם היתה יחסית קטנה ואינטימית, והיו בה מספר אפסי של נשים. בשלב מסויים נערך כנס באיטליה בעיר קטנה בשם פרארה, שם התכנסו בכירי הקהילה הזאת, ואני ביניהם, צעירה נלהבת ומבטיחה בתחילת דרכה. מקום הכנס היה קטן ואינטימי, ובו אולם הרצאות אחד גדול ומסביבו חדרי נופש.

ההרצאה שלי נערכה במושב הבוקר. הצגתי את תוצאות עבודתי בצורה פשטנית, כדי שאנשים יבינו את הסוגייה המורכבת של תחרות בין מולקולות בתהליך. ההסבר שלי היה כנראה פשטני מדי לטעמו של פרופסור צרפתי, הבכיר ביותר בשטח. הוא רצה שאשתמש במשוואות המסובכות שלו דווקא. בסיום ההרצאה שלי, בשלב השאלות, הוא פשוט התרומם ממקומו, פסע לעומתי ואמר בקול רם למול כולם: "כל מה שאמרת זה שטויות. זה פשוט לא נכון. אם זה היה כל כך פשוט להבנה, היינו פותרים את זה לפני עשרים שנה כבר" ועזב את האולם בו במקום, מבלי לאפשר לי להגיב.

עמדתי קפואה במקומי במבוכה ענקית בלי לדעת מה לעשות. הרגשתי שאני מתרסקת לחתיכות, הסיוט הכי גדול שלי התגשם. היתה דממה בקהל, אף אחד מהמומחים לא קם להגיב, להגן, להסביר.

יושב הראש התעשת, עלה לבמה והודיע לכולם ,שחייבים ללבן את הסוגייה, ולכן למחרת נתחיל את המושב שאחרי ארוחת הצוהריים מוקדם יותר ברבע שעה, ובמהלכה תינתן לי האפשרות להסביר לכולם מה קרה כאן. עזבתי מיד את אולם ההרצאות, ממש ברחתי אל חדרי, והסתגרתי בו עד הבוקר שלמחרת. למחרת בארוחת הבוקר הרגשתי כמצורעת, אבל בכל זאת ישבתי בהרצאות של מושב הבוקר בתוך הקהל בגבורה רבה. כשהתחיל מושב הצוהריים המוקדם, עמדתי באומץ רב והסברתי לכולם, שלא לגמרי הבינו מה קרה, למה התכוון הכריש האקדמי הזה, שטרף אותי בצורה ברוטאלית כזאת, כלומר הסברתי את פשטנות היתר של ההרצאה שלי, ומדוע הוא החשיב אותה כשגיאה. אחרי ההסבר שלי במושב הזה ניגשו אלי כמה בודדים וניסו לעודד אותי, כשהם אומרים לי שסוף סוף בזכותי הבינו את הנושא, אבל אני לא התרציתי. יחד עם זאת, המשכתי לשבת בקהל למשך כל הכנס באומץ רב.

למשך שנים לאחר מכן המשכתי בעבודתי המדעית, בשיתופי פעולה עם כמה מדענים מובילים בעולם, ואז הגעתי לשלב האחרון במסלול לקבלת קביעות כמרצה באוניברסיטה, שלב המכתבים. בשלב זה שולחת הפקולטה מכתבים למומחים בשטח בכל העולם, ומבקשים מהם לכתוב חוות דעת אישית, האם המועמד מתאים להיות חבר מן המניין בצוות האקדמי על פי עבודותיו המדעיות. אחד מהמומחים האלה היה הפרופסור הצרפתי ההוא. הוא ענה להם במכתב אישי חריף ונבזי, וטען שאני גונבת רעיונות משותפיי למחקרים. הדיקן זימן אותי אליו למשרדו, ואמר לי שמעולם לא ראה מכתב כל כך איום ונורא על מועמד כלשהו, ולכן אין לאוניברסיטה ברירה וחייבים לפטר אותי, ללא שימוע ובלי שום יכולת להתגונן או להסביר.

עשרים וחמש שנה חלפו, במהלכן השתקמתי. הפכתי יועצת מדעית מוערכת של חברה אמריקאית בינלאומית, מומחית בשטח שלי, ואף הוזמנתי לא פעם לחברות בעולם, להרצות על אותו נושא בדיוק, בו קטל אותי הפרופסור הצרפתי. כבכל שנה, נסעתי להשתתף בכנס מדעי בנושא מומחיותי.

הפעם הכנס היה רב משתתפים, ונשים רבות הופיעו בו. ישבתי בקהל בהרצאה של מרצה צעיר בתחילת דרכו, במושב על הנושא שלי. השקופיות שלו היו מלאות נוסחאות ומשוואות, והוא הרצה בהתלהבות. בסיום ההרצאה, בשלב השאלות, קם יושב הראש, אותו פרופסור צרפתי, ואמר למרצה הצעיר ככה: "הראית כאן בלי סוף משוואות שלא הבנתי מהן שום דבר. אם אני לא הבנתי, אז כנראה אף אחד אחר בקהל לא הבין. לכן אין לאף אחד שאלות אליך", וחתם את המושב. המרצה הצעיר היה נבוך ומבולבל והקהל כולו נותר המום ודומם.

במו עיניי ראיתי כיצד הפרופסור הצרפתי המנוול מתעלל בחוקר צעיר ומבטיח, באותו האופן שהתעלל בי בעבר, ואז הבנתי שהוא סתם מתאכזר לחלשים ממנו, גברים או נשים, וששרדתי התקפה של כריש אקדמי מרושע. תחושת השחרור הציפה אותי באותו רגע עד כדי כך שלא הרגשתי צורך לגשת אל המרצה הצעיר או אל הפרופסור הצרפתי, שכן בו במקום נסגר סופית הסיפור הטראומטי שהיה קבור אצלי עמוק, מודחק במשך עשרים וחמש שנה. זה עדיין לא אומר שאין לי סיוטים בלילות כל פעם שאני רק עוברת ליד קמפוס אוניברסיטאי.

הבנתי אז שהתקפה חזיתית על אישה צעירה ומבטיחה מצד גבר בעל דרגה גבוהה ממנה לא בהכרח מעידה על שוביניזם. לפעמים זו סתם אלימות.