איך שביום אחד הכל יכול להשתנות

כולנו היינו בשוק ולפתע אחותי התחילה לבכות,
"אז אין לה אבנים בכליות זה אומר?" שאלתי. התחלתי גם לבכות וכך גם אחי וחיבקנו את אמא,
היא אמרה שהכל בסדר ושיהיו טיפולים, כול יום שלישי ושהיא צריכה לעבור 4 טיפולים. לא כל כך הבנתי מה זה אומר, אבל ה4 טיפולים זה שמנסים טיפול אחד, אם זה עובד משאירים אם לא אז מחליפים לטיפול השני וכך עם הזמן עוברים את כל הטיפולים, אם הם לא עובדים אחרי זמן.
"רגע אז היא נקראת חולת סרטן מעכשיו?" אחותי שאלה, "כן" ענה אבא ושוב התחלנו לבכות. לא ממש הבנתי באותו רגע מה קורה.
"אבל הכל יהיה בסדר, כל שאלה שיש לכם אתם יכולים לשאול אותי. אני דואג לה ואדאג לה לאורך כל הדרך" הרגיע אבא. אמא צחקה קצת וסיפרה "אתם לא מבינים איך הוא צעק על הרופאים שהם אמרו לנו לחכות כל כך הרבה זמן." הגנבנו חיוך קטן.
אמא הייתה נשמעת כל כך רגועה, כאילו לוקחת בקלות. אין עליה, היא גיבורה!
ישר לאחר מכן נסענו לאחות של אבא שלי והיינו אצלה, היינו כל המשפחה. כך הם רצו.
דיברנו, צחקנו, אך עדיין אני ואחים שלי היינו רצינים וסגורים בעצמנו.

לא ידעתי מה יקרה אחרי זה, האם היא תבריא או שאולי היא תצטרך לחיות עם המחלה לאורך כמה שנים. האם יהיה קשה? כל זה חשבתי אך לא שאלתי באמת מה יכול לקרות.
אבא שלי ואחותו, זאת אומרת דודה שלי עשו המון מחקרים, שאלו, התייעצו. אמא ואבא עברו כל כך הרבה רבנים שיתפללו עליה, ישתטחו על קברי צדיקים, אבא וחברים שלו נסעו כל חודש לכותל, התייעצו עם המון רופאים ופרופסורים.
ובכל זאת, איפה אנחנו היינו בסיפור הזה? בבית ספר. אז לא יכלנו להרגיש בקושי הזה, מכיוון שלא ידענו.

עם הזמן אמא הפסיקה לעבוד, הייתה בבית רוב שעות היום, לאט לאט הפסיק לה התיאבון והיא ירדה במשקל.
כל הזמן היו דיבורים על המשקל שלה, ושהיא צריכה להיות חזקה בשביל לעבור את הטיפולים האלו. ככל שעבר יותר זמן כך היא נעלמה לנו.
זה היה קשה, לפעמים סבתא שלי הייתה 'חופרת' לה שתאכל וזה הציק לי כי אמא לא יכלה לאכול! זה כאב לה, לא היה לה חשק, היה לה להקיא.
אך עם זאת אמא תמיד הכניסה אור ושמחה הביתה ופעם אחת חשבתי לעצמי "מה יקרה אם היא תמות?", "זה לא יהיה?".