איך שביום אחד הכל יכול להשתנות

אחרי המחשבה הזאת מיהרתי להסיר אותה מראשי,
"תפסיקי לחשוב את זה" מסתובבת בחדר, "תפסיקי לחשוב את זה".
נורא פחדתי שזה באמת נכון. אף אחד לא אמר לי ואף אחד עדיין לא אבחן את אמא כדי לדעת שיש לה סרטן.
ירדתי למטה לאחותי, נשארנו לבד בבית אחי כבר יצא לחברים שלו ואנחנו באחד עשרה בלילה לבד. שמנו בנות הזהב והחלטנו גם לרקוד כדי לשחרר קצת את המחשבות.
התקשרתי לאמא "אבא אמא בסדר??" שאלתי מודאגת, הוא נתן לי לדבר איתה "מה קורה יפה שלי?" אמרה ויכולתי לראות תחיוך שלה דרך קולה, "את בסדר? עדיין כואב לך?", "כן עכשיו כבר לא כואב, נתנו לי זריקה כזאת שלא יכאב" אמרה, שמחתי שלא כואב לה ונגמרה השיחה. נרגעתי קולה היה בסדר כנראה שנרגעה קצת. אמא שלי היא הדבר הכי חשוב לי אני ממש מפחדת שיקרה לה משהו.
יום למחרת, יום שבת. אני אחי ואחותי יושבים בסלון רק שלושתינו, לבד.
אבא חזר הביתה רק בערב ושאל אם אנחנו רוצים ללכת לבקר את אמא. כמובן שענינו כן, הוא אמר לי לארגן לה תיק עם איפור, בגדים וכל מה שהיא בדרך כלל משתמשת בו ביום יום.
אחרי שנה זה נהיה כבר התפקיד שלי, אבל נחזור להתחלה.
נסענו לאמא וכשהגענו נכנסו לתוך בית החולים, מקום ענק שאיך הם עדיין לא הלכו לאיבוד שם.
סוף סוף הגענו וראינו את אמא, היא הייתה עם צמה וחולצה לבנה עם כחול בידיים וחיבקנו אותה. היא אמרה שהכל בסדר ושאין סיבה לדאגה. הכרנו את השותפה שלה לחדר, אישה מבוגרת אך מצחיקה. פחדתי שאמא תישן במקום הזה לבד, גם עם שותפה. בכל זאת פחדתי שהיא תפחד ותרצה הביתה או שפתאום יכאב לה ואבא לא יהיה שם. בכל זאת מישהו אמור לישון איתי ועם אחים שלי אז אבא חזר.
לאחר יום שבערך חזר על עצמו, חוץ מהלימודים המעצבנים האלה.
אבא אמר לאח שלי שהוא הולך לישון עם אמא בבית החולים אך לי הוא לא אמר, כנראה לא רצה להדאיג אותי. אז הוא עשה את זה בשקט בשקט. ידעתי שהוא הולך כי שמעתי אותו אומר לאח שלי לעשות אזעקה ולנעול את הדלת, ואם האזעקה פועלת באמצע הלילה ישר להתקשר אליו. לאחר מכן שמעתי את גלגלי המכונית של אבא מתחילים לנסוע.
כך זה היה שבוע. וכשהתחילו השאלות של "מה יש לה??", בהתחלה הם אמרו שעדיין לא בדקו ולאחר כמה ימים הם אמרו לנו שיש לה אבנים בכליות וישר חיפשתי בגוגל אבנים בכליות והתחלתי לקרוא, תסמינים, תרופה וכ'ו. ככה אני בדרך כלל.
אבא אמר שמוציאים את זה בניתוח ושהכל בסדר.
במשך השבוע הזה לפני שאבא הלך הוא אמר לאח שלי כל הזמן "תשמור עליה", כאילו עליי. ולא ממש הבנתי למה, כאילו אני ילדה בכיתה ח' הוא כולה כיתה ט' למה שהוא ישמור עליי? גם בדרך כלל זה היה רגיל לי להישאר בבית לבד, לא פחדתי ולא כלום. אז מה קרה פתאום?
הגיע יום שבת, עבר שבוע כבר. אני יורדת למטה להראות את הדלקת בעין שלי ואבא אומר לקרוא לאחים שלי. סבתא הייתה שם, אבל זה לא משהו משונה כי בדרך כלל בימי שישי ושבת היא נמצאת איתנו.
ישבנו במעגל בחוץ ואז הוא התחיל לספר
"בדקו את אמא וגילו שיש לה…
סרטן"