איך ממשיכים מכאן?

איך ממשיכים מכאן?
אני לא יודעת אם הצלחתי לעכל את כל מה שקרה. עברה שנה, ואני עדיין מתפעלת כל פעם מחדש, כשאני נזכרת במילים ההן. במילים שבנו את כל חיי, שבנו אותי. שהיו כל עולמי. אני לא מבינה מה קרה פה. זה התחיל פעם, מזמן. וזה נגמר עכשיו. איך זה נגמר? אני בכלל לא שמתי לב שזה נגמר. הייתי עסוקה במסע ההוא, הייתי עסוקה בלהרוויח מילים.
ובכל זאת, צריך להמשיך לאיזה מקום, לא?
אז כן, עוד פעם אני אקום בבוקר עם העפרון ביד, אתחיל לכתוב מילים על גבי מילים במשך שעה וחצי, ארוץ וארוץ כשאני מסתכלת על השעון. ואז יזוזו המחוגים מילימטר והכל יהיה תלוי בשנייה ההיא. ואני אספיק, או שלא, וזה בכלל לא משנה, ועוד יום יתחיל. יתחיל כשאני מצפה לטוב ונהיה בסדר, ואז שוב טוב. ואז אני אצפה לרע, לנורא, ולא אוכל להכיל את גודל ההתרגשות. וכך שוב ושוב. אבטיח לעצמי שיהיה מושלם. תחילה לא אקיים, ובסוף במאמץ אחרון אצליח, ואחזור למוטב. ובבית יחכו לי הכר והשמיכה ואני אצלול לשינה עמוקה, כי אין לי כוחות כדי להתמודד עם היום שהיה. ואתעורר, אענה לכל השיחות, אתקלח. אתלבט אם להתחיל לכתוב עכשיו את המילים הרבות שאכתוב בבוקר, ואחליט שלא. ושוב הכוכבים ינצנצו בשמיים, ואני אכנס לתרדמה עד שיתחיל בוקר חדש, שיראה בדיוק כמו קודמיו.
הבעיה היא, שצריך להמשיך למקום אחר, שצריך לשנות. ואני לא יודעת איך. איך עושים כזה שינוי כשצריך גם להתמודד עם השגרה הזו של היום, וההפתעות האלו של היום. עם הסוף הנורא הזה, ועם ההתחלה היפה הזו.
אני רק מבקשת, מכל ליבי, שאדע. שאדע איך. אם אני אדע, אני בטוח אצליח. או שלא בטוח. אולי הגאווה הזו היא מה שגורם לי להיכשל? כנראה שאני אדע ברגע שיגידו לי איך.
אז אני הולכת לחפש תשובה, לחפש איך לעשות את השינוי האדיר הזה. מישהו מצטרף?