איך לא ראיתי שיש לי סרטן

ביום ההולדת שלי,הזמנתי חברות,זה היה בחודש ספטמבר 2012.ישבנו בחוף הים,הי ם רגוע ושלו בספטמבר.לבשתי את השמלה האדומה שלי,האופטימית וחייכתי כל הזמן.את זה שבקושי יכולתי להרים את ידי השמאלית ,כמובן בעזרתה האדיבה של ידי הימנית, לא נתתי לעצמי יותר מדי זמן למחשבה.
בחודשים שקדמו ,הייתי ״מורעלת״ של הרפואה המשלימה,והתרוצצתי בין טיפולי הדיקור,שיאצו ,רפלקסולוגיה אירידולוגיה ושאר לוגיות.
האמת שסבלתי ,כאבי תופת בצוארבצד השמאלי ,וכל הזמן עטפתי את צווארי בצעיפים וחשבתי לתומי שזה מהמזגן.בלילות לא ישנתי,מרחתי כל לילה וולטרס ובן גיי ולקחתי מליון כדורי הרגעה ל שיכוך הכאבים.היד לא תפקדה. ויום אחד בהיר,גם היד השניה כבר בקושי תפקדה והלכתי לאורטופד. משם היתה ההתדרדרות כמו כדור שלג במדרון האלפים.
הדוקטור שלח אותי מיד לפנל רופאים בבית חולים בעירי,והם מיד יאשפזו אותי. שבוע הייתי במחלקה האורתופדית.מסתובבת לי עם פייג׳מה במסדרונות המחלקה.פוגשת אנשים,אחד בלי רגל,אחד בלי שתיים.אחד שוכב ,אחד עומד,שלל חולים,כולם פגועים. ואני עם כאבי התופת שלי,מבחוץ נראית ,כאילו מה אני עושה שם בכלל?

ואז שבוע כאמור לקח להם להבין שהמצב לא טוב. בעצם גרוע.
הייתי אמורה לעבור ניתוח מאד רציני בצוואר.שעלול לגרום 1.למוות 2.לאלמות כלומר לאיבוד מיתרי הקול.

לא התלבטתי בכלל.חתמתי מיד על סרוב ארזתי את מעט חפצי והלכתי הביתה.כמובן עם כל הכדורים אליהם ממש התמכרתי.
אבל אנשים אחרים,ראו דברים אחרים.
לא נתנו לי ליפול ולהתרסק.
הילדים שלי ואחי הצעיר.
אז הלכתי לעוד חוות דעת, בתקוה שימצאו שאפשר לפתור את זה עם אנטיביוטיקה…
ושם אמרו שדחוף ,ממש דחוף צריך לנתח,ואז נשארתי.נשארתי כבר תשעה חודשים מחיי.
בית החולים הגדול במדינה
זה בית חולים ,גדול,ממש עיר.אחד הגדולים בארץ,אחד הנחשבים,יש בו גם תיירות מרפא ,ורופאים מהשורה הראשונה.
הניתוח. היה קשה,אבל החולה,אני,נשארה בחיים.
גם הקול הצפצפני שיצא מגרוני הסתדר עם הזמן וחזר לעצמו.
מלבד צלקת קטנה לבנה שחוצה את צוארי כמעט ולא רואים כלום.

ואחרי הניתוח התגלה בביופסיה שיש לי סרטן מסוג לימפומה. וכן,צריך טיפולים כמטורפים.וגם שלושה וחצי חודשים להיות עם צווארון אורטופדי מיוחד לקיבוע החוליות החדשות.
בית חולים בעירי לשיקום
ואז לקחתי את עצמי ואת הכדורים הרבים שלי,ואת הרצון העז שלי להתרפא ולחזור לעצמי והלכתי לשיקום.
בבית החולים הזה, הייתי שלושה חודשים שבהם עבדתי על הידיים,כדי לחזור ולהמשיך לתפקד.
עם הטיפולים,נהייתי רזה כמו ניצולת שואה וקרחת גם.
גם כאן ,הסתובבתי לי עם הפיג׳מה שהיתה תלויה עלי כמו על דחליל בגינה.מטיילת לי במסדרון שבמקום עציצים ,יושבים חולים בכסאות גלגלים ליד הקירות.
מפטפטת עם האנשים שלפעמים לא ראיתי אותם יותר,כי סיימו את הטיפול,או שסיימו בכלל את חייהם.
האווירה בבית החולים לשיקום,היתה כמובן אוירת נכאים ולהיות שם היה גם סוג של תסכול וסוג של צער ואובדן הרצון לחיות. לראות את הגיד ים והחוגרים,כל בוקר וכל ערב,לראות את החידלון

בארוחות הבוקר המשותפות,מעורר פלצות.והפיזיוטרפים עושים עבודת קודש,בשיקום האנשים הרופסים,הגמורים,חסרי המוטיבציה ל המשיך לתפעל את גופם שמזמן הפסיק להשמע להם.

תוך כדי שאני מנסה לשקם את הידיים החלשות,הרופסות,אני נוסעת שוב לבית החולים שלי בשרון,להמשך הטיפולים המתישים וחוזרת לעת ערב לפינה שלי,הגומחה הקטנה שבה אני מצטנפת במיטת בית חולים מכוסה בסדינים תכולים של המוסד.,ואני ישנה בחדר עם עוד ארבע נשים. כולן חולות,פצועות תאונות דרכים וארועי מוח.
מן הסתם התחילו שם חברויות וגם יריבויות.
היתה שכנה לידי,וילון דק הסתיר אותנו.אשה בגילי בערך שחזרה בתשובה.היתה פצועה ברגל.מהבוקר עד הלילה קוראת בספר התורה,אף פעם לא מתיחסת לאף אחד,תמיד מחמיצה פנים.היא לא שמעה שדרך ארץ קדמה לתורה .ורדה שמה,היתה אשה מריר ואף אחד לא ביקר אותה.
היתה גם ידוענית אחת,מאחד הכפרים שעשתה לנו כל מיני כשפים. לעצמה היא לא הצליחה והיא נותרה עם רגל אחת.
פ ר י ד ה

הימים עברו כמו מים.
הרופא אמר שצריך לבודד אותי,כי יש חולות שעלולות להדביק אותי.
ואחרכך הגיע הזמן שגם אני הייתי אמורה להפרד מהמקום.והשמיים נפלו.אחרי כלכך הרבה זמן בטיפולים ובשיקום,פחדתי לחזור לחיי הקודמים.
להמשיך בלי העזרה המסורה של הצוות הרפואי.פשוט הורידו לי את האזיקים פתחו את הדלת ושחררו אותי לנפשי. עכשיו תתמודדי.
כמו עלה נידף ברוח יצאתי ביום אפרורי של חודש מארס,וחזרתי לביתי,להמשיך את חיי שנפסקו בבת אחת לפני חודשים רבים. להמשיך עדיין את הטיפולים המתישים והמפרכים בבית החולים בשרון ,כחולה חיצונית.גם את השיקום המשכתי לבד בכוחות עצמי ולא פעם ויתרתי לעצמי,כי לא היה מי שילחץ עלי ויעמוד לי על הראש ויכריח אותי.
עם הזמן ,סיימתי את הטיפולים,עברתי עוד ניתוחים ולאט לאט השתקמתי ,השיער צמח,הידיים התחילו לתפקד,כבר התחלתי לכתוב,להסתרק, להתאפר לרחוץ כלים להתקלח לקפל כביסה וכל מה שעשיתי פעם והיה ברור מאליו נהפך למעשה גבורה.