איך יודעים מה?
איך יודעים מה? שואלים. ומה עושים כדי לשאול?
פותחים את הפה הארור ומוציאים קול. אבל זה לא מצליח יותר מדי. המילים נתקעות איפשהו שם בפנים.
כמו אבנים הן חונקות ושורטות ושוקעות עד שאין עוד לאן. והפה נשאר פתוח, אבל שום קול לא יוצא.
והעיניים נפערות מעט מהפחד שהתחיל לחלחל.
והידיים מתחילות לרעוד מחוסר הידיעה של 'מה לעזאזל אני עושה'.
והראש מתחיל לכאוב כשמבינים ששום כלום, ושום דבר לא יצא מזה. כובד האבנים רק גדל וגדל וגדל ובמקום להיתקע בגרון הן נופלות ושוקעות אט אט על הלב. כמו עשן של סיגריות, יוצרות שכבה שחורה, צמיגית, אטומה, ולא נותנות לדברים לצאת. הכל שוקע והמחנק רק מתגבר. המים עולים ועולים ועולים והשמיים מתחילים להיראות כל כך רחוקים. בלתי ניתנים להשגה.
קיר, מחסום, תקרה שאין להגיע אליה. תקרה צלולה ובהירה, את הצד השני רואים נפלא, אבל היכולת אבדה, והרצון נעלם, והכל שקע ואבד וטבע במצולות.
אז איך יודעים מה? שואלים. אבל איך שואלים אם הקולות לא יוצאים?
תגובות (4)
יואו הזדהיתי המון עם הטקסט. ואת (ה?) כותבת ממש יפה.
תודה רבה לך!
וזה את :)
אהבתי מאוד את הקטע הזה שכתבת, כנראה בגלל שהצלחתי להתחבר לכל מילה.. יש לך כישרון עצום! אהבתי שסגרת את השיר אם אותה שאלה שפתחת אבל הוספת את עניין הקול שבעצם היה התשובה בתחילת השיר.
תודה לך!