איך התאהבתי בעצמי ?

ביסודי, כבר מכיתה א', כוניתי "החכם". ספרי הלימוד היו הצד החזק שלי, לא שום דבר אחר. ככה זה המשיך. הילדים בכיתה שיחקו כדורגל, ואני נשארתי בכיתה בהפסקות, עד שמצאתי את עצמי לבד.
כשהייתי לבד, ילדים מכיתות אחרות באו להציק לי, ולרדת עלי.
ככה הבטחון העצמי שלי ירד. התחלתי להיות בחור דכאוני, ושנאתי את עצמי.
אני זוכר איך הלכתי עם הילדים האחרים למגרש הכדורגל לשחק איתם כדורגל, רק כדי להנצל מאלו שיורדים עלי, אבל לא העזתי לשחק בפני הילדים מהכיתות האחרות. זה השפיל אותי, אז נאלצתי לחזור לכיתה.
רק בשיעורי ספורט שיחקתי כדורגל, וגם אז, הרגשתי שאף פעם לא רוצים אותי על המגרש. שאני סתם באמצע בשביל להתבכיין שאני מפריע.
אז הייתי בצד.
לאט לאט התחלתי לשנוא את הילדים האחרים, ולשנוא את עצמי עוד יותר.
לבסוף, הגיע המפלט שלי. בכיתה ו', יכולתי לעבור לבית ספר אחר ולעזוב את השכבה שלי.
במכינה לכיתת מופ"ת, ניסיתי להציג את עצמי כבחור עם ביטחון עצמי גבוה, וכישרוני.
עד כמה שהבנתי מהחבר הכי טוב שלי, הייתי אז שוויצר יותר מידי. לאט לאט הסתגלתי לכיתה. הכיתה החדשה לא שיחקה כדורגל, ולכן, כאשר נשארתי בהפסקות בכיתה, פתאום הייתי יכול לדבר עם אנשים.
ברגע שהתחלתי לדבר עם אנשים, היה לי מה לעשות. לא יכולתי יותר לחשוב מחשבות דכאוניות. הייתי מאושר, כיוון שהיה לי עם מי להיות.
האושר גרם לי להתחיל להנות מהחיים, ואז, אז התחלתי לאהוב את החיים ולהעריך אותם.
פתאום החיים האירו לי, ולאט לאט, האהבה כלפי עצמי התחילה לבוא.
כבר ביסודי הייתי בעל עודף משקל, אפילו עכשיו, אבל עכשיו, אני מרגיש ביטחון לרכב על אופניים כל יום. פעם פחדתי לרכב מחוץ לרחוב, כדי שילדים שאני שונא, לא יראו אותי. עכשיו, אם אחד מהם רואה אותי, אני משתמש בשיטת ה"איבדתי את הזיכרון שלי". אם הם יפנו אלי, אני רק אענה "מי אתה?".
הכיתה החדשה רק חיזקה אותי, והעצימה את הביטחון העצמי שלי.
עכשיו עודף המשקל שלי נראה קצת פחות רע, כיוון שיש לי את הרצון לשפר את עצמי. במקום השנאה שלי כלפיי, שיניתי אותה בניסיון לשפר את עצמי.
אבל מה באמת גרם לי לאהוב את עצמי?
הכתיבה!
עכשיו אני אוהב את החיים ואת עצמי. זה הכל. זה הסוד.