איך אפשר לחיות ככה?

אתמול הגיע אלינו לבית ספר הגבר הכי חזק בעולם(לא שאני יודעת מה זה אומר) קוראים לו ג'ון וכמובן שהוא מארה"ב,הוא בא והראה לנו חלק מהדברים שהוא יכול לעשות עם הכוח שלו,בעיקר כוח ידיים אבל מה שאותי במיוחד הרשים זה הסיפור שהוא סיפר על עצמו,איך מילד קטן ודחוי שרק התעללו בו וסבל גם בבית מגירושים קשים של הוריו הפך להיות אחד האנשים היותר חזקים בעולם.
אני חושבת שכל החוזק הזה בגוף שלו לא עשה אותו לאיש הכי חזק בעולם אלא האישיות החזקה שלו שלמרות שכל החיים אמרו לו שהוא כישלון ושהוא לא יצליח בחיים הוא בא והראה בדיוק ההפך שהוא כן יכול והוא מסוגל ומספיק מיוחד ומוכשר בשביל זה ואני ראיתי את הדמעות שלו כשהוא מספר את סיפור חייו ואני בוכה בעצמי וזה לא שאני הייתי היחידה שבכתה או שהתרגשה מהסיפור שלו אבל איכשהו הרגשתי שהוא מדבר אליי.
אמנם יש המון ילדים שמתעללים בהם או שהחיים שלהם רחוקים משפיות ועוד הרבה דברים ניתן לומר ואני יודעת שיש מלא ילדים שקשה להם יותר ממני שבדרך כלל מתלוננת על זה שאף בן לא אוהב אותי או שאין לי חברה שהיא הבסטית שלי ושאין לי אף תמונת סלפי עם חברים ועל זה שאף פעם לא ארגנו לי מסיבת הפתעה ואני שואלת את עצמי אם מותר לי בכלל להתלונן?לבכות?לצעוק? ואני לא מוצאת את התשובה לזה,כי היא לא קיימת גם אני סובלת רק מדברים שונים,יותר פנימיים ואישיים אבל אני בכל זאת מנסה להיות חזקה כדי להראות לאחרים שאני לא חלשה ופגועה ושלא יוכלו לדרוך עליי עוד.
אני יודעת שאני נשמעת כמו איזה בכיינית והיסטרית ואני באמת כזו ואפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני בוכה כי החיים לימדו שהדרך היחידה שישימו לב שגם אני קיימת זה כשהדמעות זולגות על הלחי שלי אבל אני לא רוצה את זה אני רוצה להפסיק להיות הבכיינית והרגישה והילדודיתית אני רוצה סוף סוף להתבגר ולהתגבר על הכל ולשים הכל מאחוריי ולצאת לדרך חדשה בתקווה ששם אני אמצא את האושר שלי ואת החיוך האמיתי שלי.