איינשטיין שישים ושלוש – ירדנה אובילה בוזנח

הוא היה הכי מרשים בשכונה!
לא ממש רחב, אבל יציב דיו וגבוה, הכי גבוה.
הוא שלח זרועות לכל הכיוונים, אפשר לקטנים ולגדולים לחסות בצילו, לשבת למרגלותיו או לטפס עליו.
ענפיו היו ארוכים, עבים וחזקים, בחלק שהתחבר לגזע וככל שהתארכו התדקקו והתגמשו.
עליו הירוקים והמשוננים שינו את צבעם על פי עונות השנה. באביב ובקיץ היו ירוקים, מיליון גוונים של ירוק. בראשית הסתיו חלקם החלו להצהיב, ובחורף חלק מהענפים נותרו עירומים מעלים. לא היו לו פרחים.

פגשתי אותו לראשונה בסביבות גיל עשר. עברנו לגור מולו, או יותר נכון לפניו, שכן הוא שכן בחצר האחורית של בניין המגורים החדש שלנו ברחוב איינשטיין מספר שישים ושלוש. רק משפחה אחת כבר עברה לגור בבניין, ובשעה זו שהו עדיין בדירתם. כל אותו הבוקר עסקנו, כל בני המשפחה, בפריקת המשאית שהובילה את תכולת הבית. התרגשות גדולה אחזה בכולם למעט אימא שנראתה מוטרדת, עצובה. עבודת הפריקה גזלה את מירב כוחותיי ואחרי כשעה החלטתי לקחת הפסקה. חיפשתי מקום מוצל לשבת בו. הבניין היה מוקף בחצר שוממה וענקית. ערמות פסולת בניין קישטו אותה בצורה מכוערת להפליא. שוטטתי בחצר הבניין תוך חקירת הסביבה הקרובה. כאן, תיבות הדואר ולצידן חדר האשפה, במעבר מתחת לחדר המדרגות אפשר היה להבחין בדלת המקלט ומצד שני במחסן משותף לדיירי הבית. המשכתי בסריקה מייחלת למקום ראוי למנוחה, הקפתי את הבניין ועמדתי מלאת השתאות מול עץ ענק ויפהפה, כל כך שונה בנוף האפרורי והמוזנח. התאהבתי בו. מיהרתי לכיוונו תוך בחינת גווני הירוק המשתנים מהעלים הצעירים לעלים הבוגרים, עקבתי במבטי אחר ענפיו המתפרעים לכל הכיוונים. נכנסתי אל מתחת לחופת הענפים בעיניים עצומות נותנת לרוח החמה ללטף את פני והרמתי את ראשי למעלה. מרחוק שמעתי את קולה של אימי קורא בשמי, פקחתי את עיני בבהלה ולמראה השמיים בינות לענפי צמרתו של העץ נבהלתי לרגע, ומפי נפלטה צרחה. עוד הצרחה מהדהדת באוויר נעמדה אימי לצידי ואמרה בלחש "זה הדבר הכי יפה במקום הזה". "איזה עץ זה?" שאלתי כשאנחנו חוזרות לחזית הבניין ואימא ענתה "הוא מהסוג שמרחיב את הלב".
בו ברגע החלטתי ביני לבין עצמי שזה הבית שלי.
בימים הבאים ערכתי מספר סידורים ובדיקות. הנחתי למרגלות העץ אבן גדולה לישיבה בצל וכמדרגה שתסייע לי לטפס עליו. בדקתי מי מהענפים יכול לשאת את משקלי בישיבה, בעמידה ובתרגילי לוליינות שונים. בחרתי את הענף שהיה הכי נוח לחצי שכיבה לצורך קריאה או ציור, תליתי עליו תיק ישן עם ספרים, דפי ציור וצבעים.
אהבתי את הבית החדש ובעיקר את החלון בחדרי שממנו יכולתי להשקיף על העץ – בית שלי. אהבתי לנכש מסביבו ולהשקותו. אהבתי לחלום עליו ובתוכו. כשרציתי לחשוב, לברוח, להתבודד, לנוח, לשחק, לשכוח, הוא היה מפלטי. עד לסוף אותו קיץ התמלאו כל דירות הבניין במשפחות שהגיעו מרחבי העיר למשכנן החדש. כולם ידעו שהעץ הוא שלי ואף כינו אותו כך. כשהחצר נתמלאה בילדים בשעות אחר הצהריים או בבקרי חופשות נהגו לבקש את רשותי לשחק בקרבתו או עליו. שמחתי לארח את חברי לשכונה ליד העץ שלי, ודאגתי שינקו אחריהם את שאריות הכיבוד והיצירה.
ככל שעברו השנים ואני בגרתי, כך הלך והתעצם העץ – בית שלי.
ליום הולדתי הארבע עשרה קיבלתי במתנה מהורי מצלמת פוקט, כזאת שמתאימה למתחילים ולא מצריכה כיוונונים מיוחדים. אבא עודד אותי להזדרז ולצלם ואמר: "תזכרי שלכל תמונה שמנציחה עדשת המצלמה יש תמונה שונה בזיכרון שלך." לא ירדתי לסוף דבריו, ומיהרתי לחלון חדרי להנציח את העץ – בית שלי במצלמה החדשה. חיפשתי את הזווית שהכי מתאימה להראות את הענק היפהפה שצומח מול חלוני וממלא את רב ימי. רציתי שיראו את ענפיו המטורפים, את האבן למרגלותיו ואת התיק התלוי עליו. רציתי שהשמיים יצוצו בין הענפים ושאימא תלחש פעם נוספת: "זה הדבר הכי יפה במקום הזה". כשהחלטתי שהזווית שמצאתי היא המתאימה ביותר לתמונה, לחצתי על הכפתור והרגשתי איך האושר מציף אותי והדמעות מדגדגות לי את הגרון.
היה לי קשה להחליט מה עוד לצלם. רציתי לצלם רק דברים שממלאים אותי אושר ושמחה. חיכיתי לרעיונות נוספים שיצוצו, והם צצו בזה אחר זה. צילמתי את שני אחי הקטנים מנסים ללטף חתול רחוב כשאת פניהם מעטרים שאריות רוטב פסטה, צילמתי קערה מלאה בקלמנטינות ובננות ואת אימא מבשלת. צילמתי את אבא ברגע נדיר בגופיה לבנה, בפיו סיגריה והוא שקוע כולו בעיתון. צילמתי את אחי הבכור במדי איש קבע של חיל האוויר מניף אל על את אחי הצעיר. צילמתי את אחיותיי מתאמנות באיפור מול המראה הקבועה בדלת ארון הבגדים ואת סבתא יושבת בשיכול רגליים וסורגת על המיטה שהוקצתה לה בחדר הבנות. בחורף צילמתי שלולית ענקית שמילאה את החניה של הבניין ואת כפות רגלי, פעם במגפי גומי ופעם בסנדלים תנכיים. צילמתי את חבלי הכביסה מתבדרים ברוח ושדה של חרציות מצהיב בקצה הרחוב. כשסיימתי את סרט הצילום מסרתי אותו לאימי שתשלח אותו לפיתוח. המצלמה חיכתה על המדף בארוני, בין חולצות טריקו צבעוניות לחולצות בית הספר התכולות שלי. המצלמה נשתכחה ממני משום שאלו היו ימים של המעבר לבית הספר התיכון, הלימודים תפסו חלק נכבד מזמני. את שעות הפנאי המועטות שלי נאלצתי להקדיש לתרגולים חוזרים במתמטיקה ולפעילות בתנועת הנוער. אט אט העץ -בית שלי נזנח. כשהבטתי בו מהחלון יכולתי להבחין שהשתנה. לצד האבן שהנחתי למרגלותיו היו פזורות אבנים נוספות. ביניהן על הארץ היו זרוקים מזרקים, וקנדומים משומשים. התיק שלי כבר לא היה תלוי עליו, ובמקומו השתלשלה צינורית נרגילה שחוקה, תחתוני אישה וגרב ערירית. ילדים כבר לא שיחקו בקרבתו או עליו. לפעמים בלילות שמעתי קולות נמוכים של זרים ומדי פעם פרצי צחוק או בכי מכיוונו. את העץ שלי כבשה חבורה עלומה שהטילה מורא על החצר האחורית של הבניין. סבתא עברה להתגורר בבית אבות לבקשתה, אחי ואחותי הבוגרים נישאו והקימו להם בתים משלהם. הבית הלך והתרוקן ואימא ביקשה לעזוב את השכונה.
כשהייתי בת שבע עשרה וחצי עברנו שוב דירה. ארזנו את חפצינו וזיכרונותינו ונדדנו לאזור אחר בעיר. בית קטן וחם שאימא מאוד אהבה, והאמת, שגם אנחנו. חצר הבניין הייתה קטנה, מטופחת ומוקפדת, דיירי הבניין לא הורשו לשחק בה מחשש לפגיעה בצמחייה.
באחד מערבי החורף חזרתי מוקדם מהבסיס. אבי צפה בטלוויזיה ואימי עסקה במיון תצלומים וסידורם באלבומים. פתאום שמעתי את אימי לוחשת "זה היה הדבר הכי יפה במקום ההוא." באצבעותיה אחזה בתמונה של עץ פשוט, בגובה של שיח גדול, בעל ענפים סבוכים, עם עלים ירוקים במספר גוונים וללא פרחים. בין ענפיו בצבצה פיסת שמיים, ולמרגלותיו אבן שטוחה. הרגשתי צביטה בבטן וכאב חד בראש. דבריו של אבי היכו בי שוב, בהפתעה, בהבנה,
"תזכרי שלכל תמונה שמנציחה עדשת המצלמה יש תמונה שונה בזיכרון שלך."