איגור קלהאן

עכו.

תחנה מרכזית של עיר שאינה תל אביב או ירושלים היא בעיקרה מאייד לאגזוזים של אוטובוסים – גן שעשועים לעשן. אנשים מותשים, זקנים וסטודנטים חלקו ספסל מתקלף וסיגריה ובהו באמהות ונערות, מנסים להבין מתי השניה הופכת לראשונה ולמה. עוד יום עבודה. לא שהיו לי תלונות, פשוט אפור פה.

חיפה.

שמו – איגור קלהאן.

אין לי מושג מתי הוא התיישב מולי. עליתי לרכבת בתחנה המרכזית בעכו. הרכבת הייתה כמעט ריקה. חלפו חמש דקות מרגע שהתיישבתי וכבר גלשתי בין חלומות. נפתחו עיניי ומולי דמות מתגבשת. זיהיתי אותו מתמונות הרצח ששלח לי אחד האידיוטים מהעבודה בווטסאפ. צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם והיישרתי מבט לעיניו. בזמן היקר הזה דליתי קצת מידע מהסביבה. ישבתי בכיוון הנסיעה של הרכבת. שיערתי שלא מזמן עברנו את חיפה כי בחלון חלפה תמונת נוף נעה של פס חוף צר משופע בשיחים. המושבים הצמודים אלי ואליו היו ריקים. בתא הישיבה המקביל לנו ישבו אנשים. זוג תיירים עם מזוודות וחזות אירופאית בדרכם כנראה לנתב"ג. הקרון מלא. ידעתי שאני בטוח, בינתיים.

נתניה.

רגע אחד עיניו היו ירוקות, ובשני חומות. קרחתו חרושת הקמטים בהקה בתאורת הרכבת. תאורה מלאכותית פלואורסצנטית משעבדת תת-הכרתית לאנשים בסופו של יום עבודה קשה – כדי להזכיר שהמחר שלהם זהה לאתמול. לא הצלחתי להחליט אם פניו ארוכות מאוד או שזקן-התיש השחור יצר את האפקט. עורו לבן. לא לבן ישראלי, לבן TIDE ואפילו לא גוון של לבנה. לבן רוסי. פלומת שפם קטנה התעקלה כשחשף את שיניו השבורות בתנועת פנים לא רצונית. צווארו בשרני ומידלדל. לרגע הופיעה בדמיוני תמונת האישה האפריקאית עם עשרות טבעות זהב המאריכות את צווארה. מהר הופיעה ומהר נעלמה. הוא לבש גופיה שחורה עם איור של גולגולת ילדותית במרכזה, שחשפה שכמות רחבות וידיים שריריות מנוקדות בפצעים ובנמשים בהירים.

ידעתי שאיגור קלהאן הוא ימני.

אי לכך ובהתאם לזאת – הסיכוי הטוב ביותר שלי היה להתכונן להגנה בצדי השמאלי. ניתן בהחלט להניח שמשם תגיע המהלומה הראשונה. מצד שני, רוב האנשים ימניים ואחד כמו איגור ידע שזו המחשבה הראשונה שתעלה לראשי ולכן יפתח בשמאלית. הוא למד הכל על האינסטינקטיים הבסיסיים של הקורבן הממוצע. התחלתי להתכונן לעובדה שהגיע חמוש. בכל זאת, הבחור לא חובבן. הוא מתנקש יותר מעשרים שנה. אני ינקתי מהפטמות של אמא כשהוא חנק אילי-הון בחו"ל. לא סביר שהוא יביא אקדח למקום ציבורי כמו רכבת ולכן היה עליי להתכונן לתמרון ואולי גם למאבק פיזי. עם אגרופנים קל להתמודד – צריך להתקרב אל התוקף כדי להפחית את היעילות שלהם. בהתמודדות עם סכין העניינים הופכים למסובכים. הצצתי מתחת לשולחן הפלסטיק החצי אליפטי של הרכבת, בחיפוש רמז ללהב. ידו הימנית זעה קלות, גבו התקמר, ידי השמאלית התכווצה וראשי נטה לימין. אזעקת שווא. החלטתי שאם יש לו סכין לא אתעמת איתו. אני אתיישר במקום, אקפץ עם רגל אחת על השולחן וארוץ לאורך הרכבת.

תל אביב.

בכל זאת אולי יש לו אקדח מושתק. במקרה כזה אני צריך לפעול מיד. אעבור לשבת לידו. אם אשתמש נכון בידי השמאלית אצליח לשלוף את הלדרמן מהחגורה שלי בלי שישים לב. הוא לא יגיב, לא ליד אנשים. אם אזהה אקדח באחת מידיו או קת מבצבצת מכיסו – אתפוס בשתי ידיו ואנסה לרתק אותו על חלון הרכבת (קלהאן שירת במארינס, וכיאה לחייל מארינס הוא שוקל כמו טרול הרים ממוצע. לכן "לרתק" לא יהיה קל כמו שנראה לכם). במקרה של אקדח, לצערי, יהיה זה לא נבון לברוח במסדרון הצר של הרכבת – הוא לא יחטיא אותי. אולי בכל זאת אני מעדיף את הסכין… אני מזייף, בהצלחה יתרה, הליכה נורמטיבית לגמרי לתא השירותים וחזרה. מבטו עוקב אחרי כל תנועה שלי, האישונים שלו רצים מהחלון אליי בניסיון הטעיה כושל. אני לא מזהה כל סימן לאקדח בעומדי מולו. וכלום גם בחזרה מתא השירותים. אני מנסה להציץ למשענת שלו בלי שיארה ומתיישב.

נתב"ג.

הוא עדיין מביט בי, ניתקנו קשר עין. אולי הוא לא יודע מי אני? או איך אני נראה? הוא שולף במהירות משהו מהכיס ואני נעמד, דרוך. זה הפלאפון שלו, אני שומע את הרטט. אני מעמיד פנים שאני מסדר את החולצה, נוגע קצת בתחת ומתיישב שוב. אם לא סיפרו לו שאני סמוי עד עכשיו, הרי יספרו לו ברגע זה. חוקי מרפי – אלו הם חיי. זו שיחה, לא הודעה, אני בטוח. הוא מנתק. הפגנתי חולשה. ברור שהוא כבר יודע. הוא מסתכל עליי במבט חתום. הקרון התרוקן לגמרי. הרכבת עוצרת כשתי דקות ושלושים ושתיים שניות. אני סופר כל שניה, זה עוזר לי להשאר מרוכז. אם הוא לא מנצל את ההפסקה בתנועת הרכבת הוא מתכוון לתקוף אותי בחוץ, מסתמך על העובדה שלא אחשוף את עצמי במקום ציבורי. הוא צודק, הבן-זונה.

פאתי מודיעין.

בדרך כלל אני יורד במודיעין מרכז אבל יש לי טרמפ עם חבר, אז אני יורד פה.
אנחנו נועלים את עצמנו בתוך קופסאות מתכת זזות ןמעוצבות. דנים את עצמנו לבהות בזרים בטווחי זמן שבין רבע שעה לשעתיים וחצי והיד עוד נטויה בטיסות. מה ציפיתם שאעשה כדי להעביר את הזמן? אחשוף את עצמי בציבור? אתחיל לרקוד?

אז קמתי והלכתי. והוא נשאר. כנראה גר במודיעין. מעניין איך קוראים לו.